הרגע הזה

[secondtime82]

הרגע הזה

שבת משפחה נוספת בהריון כמעט באותו שבוע שהייתי אמורה להיות עכשיו ובמקום שאצליח לחייך או לשמוח עבורם, זה מרגיש לי כמו אגרוף חזק לבטן

 

[מרעישה בשקט]

לפעמים אני אומרת לעצמי

שאדם גדול נמדד בין השאר ברגעים שבהם הוא לא יכול להיות גדול.
זה עוזר לי להרגיע את עצמי כשאני נמנעת מחברות טובות הריוניות או אחרי לידה (גם חצי שנה נחשב אחרי לידה).

את לא חייבת וכנראה גם לא יכולה להיות גדולה כל הזמן.
הרשי לעצמך להיות קטנה בלי רגשות אשם.

 

[secondtime82]

בלי רגשות אשם

בערך הנושא המרכזי של הטיפול הפסיכולוגי שעברתי בשנה האחרונה. לא יכולה לומר שאין. אבל זו נקודה מעניינת מה שאמרת. תודה על ההבנה.

 

[nela11]

תודה לך על המילים האלה. כל כך נכון

 

[אובדתעצות1]

זה מזכיר לך את מה שלך אין

הגיוני מאוד לכאוב את זה.

הרי זה לא באמת קשור אליה החוסר שמחה שלך. אל תאשימי את עצמך.

 

[secondtime82]

אני יודעת שאת צודקת. בראש.

 

[כבשה0פועה]

התחושה כל כך מוכרת ובעיני טבעית

גם אני התקשיתי לשמוח בשמחתן של אחרות בתקופה בה עברתי שתי הפלות. חברות ילדוּת שלי, אמהות מהגנים, קולגות, נשים מהמשפחה המורחבת, סתם נשים שעברו ברחוב בבטן מזדקרת או עם תינוק - היו התרסה של האין והריק שלי.
אגרוף חזק לבטן כדבריך.
היו בודדות ששמחתי באמת בשמחתן (ולכל אחת מהן היה סיפור רקע משלה).
כפי שכתבו לך מרעישה ואובדתעצות - בבקשה אל תתייסרי בגלל התחושות, משערת שמספיק לא פשוט ממילא. מותר לך להתרחק מעט. מותר לך לא לצהול כרגע. מותר לך לא לחייך ולא לשמוח. יגיע זמן בו השמחה תהיה אמיתית. בינתיים, כאן ועכשיו - את.