הרגע שאחרי.

[נקיטה...]

הרגע שאחרי.

יותר משלושה שבועות הדבר היחידי שעשיתי הוא "להקשיב לחדשות"
הפכתי לפרשנית בעל כורחי
כבר ידעתי מתי ניר דבורי ישן או לא וכמה הוא עייף
נתתי פירושים להבעות פניו של דני קושמרו
התרגשתי עם יונית לוי כשהיא סיפרה על הנופלים...
ובעיקר קיוותי לטוב.

הוא הגיע? הטוב ההוא...?
אם כן, למה אני מרגישה כל כך טיפשה על שקיוותי בכל ליבי שהפעם...כן הפעם. זה יהיה אחרת.

מה נכון לעשות? לא ממש יודעת... אני לא אסטרטגית או פוליטיקאית
רק יודעת שהנוסחה הזו "שקט יענה בשקט" היא סיסמא נהדרת ל... שום כלום!

נו, שויין.

 

[luna46]

היי נקיטה

הטוב ההוא עדיין לא הגיע כאמור....
אבל הוא חייב להגיע, אחרת מותם של כל החיילים והקצינים במלחמה הזו היה לשוא.
לא ייתכן שהם נפלו סתם בלי שיהיו תוצאות מבחינתנו.
אולי הפעם, אחרי שכל זה יגמר, באמת יהיה לנו שקט להרבה זמן... הלוואי.

ערב טוב ושקט לכולם

 

[achokler]

האם אפשר להלחם בהר געש?

בונים חומות.
מחכים שירגע.
ופעם בכמה זמו הוא שוב מתפרץ.

 

[קרן אור לי]

ניקיטה אני מבינה אותך מאוד

בחיים לא ראיתי חדשות כמו החודש האחרון

היו פעמים שפשוט לא יכולתי יותר ופשוט כיביתי את הטלויזיה והעדפתי להיות בת יענה ולא לדעת

הבעיה שכשיש לך ילד בעזה את לא יכולה שלא להיות מיודעת בכל הנעשה שם

מתפללת לימים טובים יותר (לא כל כך אופטימית לצערי)

 

[Snarc]

על הפתרונות שיביאו שקט אמיתי צריך להלחם

בימי שקט...רק שאז אנחנו קצת נרדמים, מרמים עצמינו דרך שגרה. קל להתאחד בעת קרב, לתת לצהל (ולבנינו) כתף, אבל יודעים אנו בפנים, זה לבדו, לא יספיק.
זה לא שאלה של נכון או לא, צדק אלוהי או מורל נסתר, אלא רק התמודדות עם עובדות.- ביחוד אלו שאנו אוהבים פחות.