הרגשה שמציפה את החבר
אני וחבר שלי יוצאים יחד שנה בערך, ומכירים קצת מעל לשנתיים. עברנו המון דברים: הוא אהב אותי מהרגע שהכרנו אותו, אבל זה לא היה הכי הדדי. לקח זמן, ובסופו של דבר התאהבתי בו. במהלך המערכת יחסים היו לנו ריבים רבים. בנוסף לכך, מאחר וגדלתי וחונכתי בצורה שמרנית, נמנעתי מלספר להורים שלי עליו כחבר (חשבו שהוא ידיד, קשה להם עם חבר בגיל צעיר) במשך זמן רב, למרות רצונו ובקשותיו. בזמן האחרון הכל היה יחסית מעולה. הבנתי וסיפרתי לו רשמית שאני אוהבת אותו, בילינו יחד, הייתי מאושרת והיה לי הכל. אך לפני מספר ימים, במפתיע, הוא נפרד ממני. אמר שיש לו תחושה רעה מאוד שמציפה אותו כבר חודשים על חודשים (!) שקשורה לריבים מסויימים שהוא ממש נפגע בהם (למה לאגור כלכך הרבה זמן תחושה כזו??), או למשל העובדה שלא סיפרתי עליו להורים. יום לפני הפרידה היה לנו איזשהו ריב, שהביא טריגר לפרידה. התחננתי אליו שיתן לנו עוד צ'אנס, ובזמן הזה ננסה לעבוד על הבעיה. הוא אמר שהוא עדיין מאוד אוהב אותי, ולכן זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחייו, אבל כבר חודשים הוא מנסה להפטר מהתחושה הזו שנורא מעיקה עליו. אבל ננסה תקופה בכל זאת. הצעתי לו להפגש עם פסיכולוגית, כי זה חייב לשבת לו על משו. אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי, אבל בגלל הדברים שהוזכרו בין היתר, יש את התחושה הנוראית הזו שמציפה אותו. ישלו ניסיון זוגי קשה יחסית, ואפילו אחת האקסיות בגדה בו. הוריו גרושים, ועברו די מתוסבך מבחינה נפשית. הוא לא יילך לפסיכולוגית כי אין לו כסף, אבל אני חייבת עצות שיעזרו לתחושה שלו להעלם. אני לא מסוגלת להיות בלעדיו. מה אני יכולה לומר לו או לעזור לו שישנו את זה? מה שמאפיין את כל הסיבות שציין, הוא שכנראה נפגע לו הביטחון ביחס שלי כלפיו. המחשבה שהתביישתי בו או לא היה אכפת לי ממנו מספיק. אבל היום הוריי יודעים עליו, אני מבטאת יותר אהבה, לכן קשה לי לחשוב על דרכים חזקות שיתקנו את החוויה השלילית שלו מהעבר.. רעיונות? עצות להתמודדות עם ההרגשה הזו? הוא עכשיו בקושי מסוגל לחבק אותי ולדבר איתי.. מה אני יכולה לעשות או לומר כדי לשפר את המצב? הכל קשור למקרים מהעבר שכבר לא ניתן לשנות, בדיעבד הייתי היום פועלת אחרת ב*חלק* מהמקרים
אני וחבר שלי יוצאים יחד שנה בערך, ומכירים קצת מעל לשנתיים. עברנו המון דברים: הוא אהב אותי מהרגע שהכרנו אותו, אבל זה לא היה הכי הדדי. לקח זמן, ובסופו של דבר התאהבתי בו. במהלך המערכת יחסים היו לנו ריבים רבים. בנוסף לכך, מאחר וגדלתי וחונכתי בצורה שמרנית, נמנעתי מלספר להורים שלי עליו כחבר (חשבו שהוא ידיד, קשה להם עם חבר בגיל צעיר) במשך זמן רב, למרות רצונו ובקשותיו. בזמן האחרון הכל היה יחסית מעולה. הבנתי וסיפרתי לו רשמית שאני אוהבת אותו, בילינו יחד, הייתי מאושרת והיה לי הכל. אך לפני מספר ימים, במפתיע, הוא נפרד ממני. אמר שיש לו תחושה רעה מאוד שמציפה אותו כבר חודשים על חודשים (!) שקשורה לריבים מסויימים שהוא ממש נפגע בהם (למה לאגור כלכך הרבה זמן תחושה כזו??), או למשל העובדה שלא סיפרתי עליו להורים. יום לפני הפרידה היה לנו איזשהו ריב, שהביא טריגר לפרידה. התחננתי אליו שיתן לנו עוד צ'אנס, ובזמן הזה ננסה לעבוד על הבעיה. הוא אמר שהוא עדיין מאוד אוהב אותי, ולכן זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחייו, אבל כבר חודשים הוא מנסה להפטר מהתחושה הזו שנורא מעיקה עליו. אבל ננסה תקופה בכל זאת. הצעתי לו להפגש עם פסיכולוגית, כי זה חייב לשבת לו על משו. אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי, אבל בגלל הדברים שהוזכרו בין היתר, יש את התחושה הנוראית הזו שמציפה אותו. ישלו ניסיון זוגי קשה יחסית, ואפילו אחת האקסיות בגדה בו. הוריו גרושים, ועברו די מתוסבך מבחינה נפשית. הוא לא יילך לפסיכולוגית כי אין לו כסף, אבל אני חייבת עצות שיעזרו לתחושה שלו להעלם. אני לא מסוגלת להיות בלעדיו. מה אני יכולה לומר לו או לעזור לו שישנו את זה? מה שמאפיין את כל הסיבות שציין, הוא שכנראה נפגע לו הביטחון ביחס שלי כלפיו. המחשבה שהתביישתי בו או לא היה אכפת לי ממנו מספיק. אבל היום הוריי יודעים עליו, אני מבטאת יותר אהבה, לכן קשה לי לחשוב על דרכים חזקות שיתקנו את החוויה השלילית שלו מהעבר.. רעיונות? עצות להתמודדות עם ההרגשה הזו? הוא עכשיו בקושי מסוגל לחבק אותי ולדבר איתי.. מה אני יכולה לעשות או לומר כדי לשפר את המצב? הכל קשור למקרים מהעבר שכבר לא ניתן לשנות, בדיעבד הייתי היום פועלת אחרת ב*חלק* מהמקרים