ר22 היחידה
New member
הרגשת לבד-זהירות, יצא ארוך
אני נשואה 5 שנים+2.
הקשר שלי ושל בעלי היה מדהים בהתחלה. כל יום מטיילים, צוחקים, היה דואג לי כמו ג'נטלמן. הרגשתי באמת מלכה (הוא הגבר היחיד שהיה לי, וחברים לא ממש היו לי). נתן לי הרגשה שאני הכי הכי.
מהרגע שהבת הגדולה נולדה משהו השתנה. אני מרגישה שהוא כל הזמן מזלזל בי. כל היום הוא רק בעקיצות כלפיי, ולא מעריך שום דבר שאני עושה. גם שהוא אומר משהו טוב, הטון שבא עם זה נשמע לא אמיתי.
הרבה פעמים אני אומרת לו ומסבירה לו מה מפריע לי, ואיך לדבר אליי. והוא אומר כן כן אני עושה ושום דבר לא השתנה.
סתם דוגמה, הייתי בטיול יומיים מהעבודה. יומיים הוא והילדים לא ראו אותי, אפילו לא "התגעגענו" "היית חסרה", כלום... כאילו חזרתי מהעבודה ישר לשגרה. ובאמת זה מאוד פגע בי.
אני ואימא שלו לא מסתדרות, היא אחת שצריכה לשלוט בהכל ושהכל יהיה כמו שהיא רוצה, ואני אוהבת שקט ואת החופשיות שלי. אם זה לא היה תלוי בי, היינו כולם גרים אצל ההורים שלו, כדי שיהיה מי שיפנק אותו כל היום. כשאני מתווכחת איתה, הוא תמיד לטובתה.
כשאני צריכה משהו, נראה לי טבעי לבקש מהבעל. אבל אם זה לא מתאים לו, אומר לי להסתדר. כשמישהו מהמשפחה שלו יבקש ממנו הוא יעזוב הכל וילך לעזור.
כשאנחנו שוכבים, הוא נמנע מלנשק אותי כי יש לו פצע בפה. (ותאמינו לי שאם באמת היה פצע, היה מדבר על זה כל הזמן). נמנע מללטף. לרוב הוא גומר לפניי, לפעמים אחרי 5 דקות, ואומר לי "אין מה לעשות הייתי חרמן", ואני שוכבת על המיטה מאוכזבת. קרו מספר מקרים שהצעתי לשכב, והוא עייף, כואב לו... אז כדי לא לעשות מעצמי צחוק, פשוט הפסקתי להציע. גם ככה זה נגמר מהר מידי.
המצב הזה נותן לי הרגשה של לבד תמיד. אין לי שותף לדבר או לשתף אותו בדברים שעוברים עליי. לפעמים אנחנו מדברים, ושלא מתאים לו משהו שאני אומרת, הוא קם והולך. לפעמים עושה כאילו הוא מקשיב, מה שבשלב מסוים גורם לי להפסיק לדבר איתו כי אין אוזן קשבת. יש מקרים שהוא מפסיק אותי באמצע בשביל להגיד לי משהו שהוא בדיוק נזכר.
כל הזמן אני בהרגשה של באסה ועצב, וזה מאוד מתיש. אחר כך הוא לא מבין למה אני כל הזמן כועסת.
אני נשואה 5 שנים+2.
הקשר שלי ושל בעלי היה מדהים בהתחלה. כל יום מטיילים, צוחקים, היה דואג לי כמו ג'נטלמן. הרגשתי באמת מלכה (הוא הגבר היחיד שהיה לי, וחברים לא ממש היו לי). נתן לי הרגשה שאני הכי הכי.
מהרגע שהבת הגדולה נולדה משהו השתנה. אני מרגישה שהוא כל הזמן מזלזל בי. כל היום הוא רק בעקיצות כלפיי, ולא מעריך שום דבר שאני עושה. גם שהוא אומר משהו טוב, הטון שבא עם זה נשמע לא אמיתי.
הרבה פעמים אני אומרת לו ומסבירה לו מה מפריע לי, ואיך לדבר אליי. והוא אומר כן כן אני עושה ושום דבר לא השתנה.
סתם דוגמה, הייתי בטיול יומיים מהעבודה. יומיים הוא והילדים לא ראו אותי, אפילו לא "התגעגענו" "היית חסרה", כלום... כאילו חזרתי מהעבודה ישר לשגרה. ובאמת זה מאוד פגע בי.
אני ואימא שלו לא מסתדרות, היא אחת שצריכה לשלוט בהכל ושהכל יהיה כמו שהיא רוצה, ואני אוהבת שקט ואת החופשיות שלי. אם זה לא היה תלוי בי, היינו כולם גרים אצל ההורים שלו, כדי שיהיה מי שיפנק אותו כל היום. כשאני מתווכחת איתה, הוא תמיד לטובתה.
כשאני צריכה משהו, נראה לי טבעי לבקש מהבעל. אבל אם זה לא מתאים לו, אומר לי להסתדר. כשמישהו מהמשפחה שלו יבקש ממנו הוא יעזוב הכל וילך לעזור.
כשאנחנו שוכבים, הוא נמנע מלנשק אותי כי יש לו פצע בפה. (ותאמינו לי שאם באמת היה פצע, היה מדבר על זה כל הזמן). נמנע מללטף. לרוב הוא גומר לפניי, לפעמים אחרי 5 דקות, ואומר לי "אין מה לעשות הייתי חרמן", ואני שוכבת על המיטה מאוכזבת. קרו מספר מקרים שהצעתי לשכב, והוא עייף, כואב לו... אז כדי לא לעשות מעצמי צחוק, פשוט הפסקתי להציע. גם ככה זה נגמר מהר מידי.
המצב הזה נותן לי הרגשה של לבד תמיד. אין לי שותף לדבר או לשתף אותו בדברים שעוברים עליי. לפעמים אנחנו מדברים, ושלא מתאים לו משהו שאני אומרת, הוא קם והולך. לפעמים עושה כאילו הוא מקשיב, מה שבשלב מסוים גורם לי להפסיק לדבר איתו כי אין אוזן קשבת. יש מקרים שהוא מפסיק אותי באמצע בשביל להגיד לי משהו שהוא בדיוק נזכר.
כל הזמן אני בהרגשה של באסה ועצב, וזה מאוד מתיש. אחר כך הוא לא מבין למה אני כל הזמן כועסת.