הרג המונים, מחנות ריכוז וסאדיזם
רציתי לשאול כאן את השאלה: האם השואה אינה מצביעה על האופי של העם הגרמני בכללו. הרי אדם אחד לא יכל היה לעשות מה שנעשה, אלמלא השתתפות רבים - באופן סאדיסטי וללא רחמים - בהשמדת יהדות אירופה. שאלה זו פתוחה עבורי. והנה נפל לידי ספרה של טובה רובמן [פרלשטיין]: "ציון הלא תשאלי...?" המחברת, שנולדה בעיירה קטנה באוקראינה והיתה חברת השומר הצעיר, נשלחה לעבודות פרך ב- קלימה: חצי אי בים אוחוטסק, איזור עשיר בזהב, אורניום, נחושת ועצים, שנחשב למקום האיום ביותר למגורשים וכונה "אי המוות". אנשים מתו והומתו שם כזבובים. לא שרפו שם אנשים: טמנו אותם בבור גדול, בלילה באו חיות, אכלו את הגופות ולמחרת היה הבור ריק לקליטת גופות נוספות. היו שם כל הסממנים של המחנות הגרמניים: ביציאה לעבודה ניגנה תזמורת, רגליהם של האסירים הקשים ההיו כבולות בשרשראות, עבדו בקור של למעלה מ- 50 מעלות ויום יום הוצאו להורג אלפי בני אדם מהמכרות. מעניינים גם הדברים הבאים: [בעמ' 100]: "בכל הספרים שנכתבו על המחנות ברוסיה, ישנו פרק הנקרא "נשים ואמהות" ["ממקי"]: אצל סולז'ניצין, אצל גרוסמן, שכתיבתו טובה יותר והוא היה יותר רגיש לסבל של הנשים במחנה, ואפילו אצל שולמוב, שהוא יותר אמיתי מכולם, מתוארים המחנות בקולימה; אבל כל אלה לא ידעו מה זה מחנה של נשים ובמיוחד מחנות הנשים בקלימה". והסיפורים נוראים. המחברת מספרת, למשל, שהיתה יוצאת לעבודה כשהשלג מגיע עד לצוואר. וזה "פרט קטן". פלא כיצד שרדה אחרי מקום שכזה. הספר הוא מצבה לציונים, שהוגלו למחנות אלה ומתו שם כזבובים. והמחברת מקוננתץ על כך שאין זכר ותודעה לקורבנות אלה.
רציתי לשאול כאן את השאלה: האם השואה אינה מצביעה על האופי של העם הגרמני בכללו. הרי אדם אחד לא יכל היה לעשות מה שנעשה, אלמלא השתתפות רבים - באופן סאדיסטי וללא רחמים - בהשמדת יהדות אירופה. שאלה זו פתוחה עבורי. והנה נפל לידי ספרה של טובה רובמן [פרלשטיין]: "ציון הלא תשאלי...?" המחברת, שנולדה בעיירה קטנה באוקראינה והיתה חברת השומר הצעיר, נשלחה לעבודות פרך ב- קלימה: חצי אי בים אוחוטסק, איזור עשיר בזהב, אורניום, נחושת ועצים, שנחשב למקום האיום ביותר למגורשים וכונה "אי המוות". אנשים מתו והומתו שם כזבובים. לא שרפו שם אנשים: טמנו אותם בבור גדול, בלילה באו חיות, אכלו את הגופות ולמחרת היה הבור ריק לקליטת גופות נוספות. היו שם כל הסממנים של המחנות הגרמניים: ביציאה לעבודה ניגנה תזמורת, רגליהם של האסירים הקשים ההיו כבולות בשרשראות, עבדו בקור של למעלה מ- 50 מעלות ויום יום הוצאו להורג אלפי בני אדם מהמכרות. מעניינים גם הדברים הבאים: [בעמ' 100]: "בכל הספרים שנכתבו על המחנות ברוסיה, ישנו פרק הנקרא "נשים ואמהות" ["ממקי"]: אצל סולז'ניצין, אצל גרוסמן, שכתיבתו טובה יותר והוא היה יותר רגיש לסבל של הנשים במחנה, ואפילו אצל שולמוב, שהוא יותר אמיתי מכולם, מתוארים המחנות בקולימה; אבל כל אלה לא ידעו מה זה מחנה של נשים ובמיוחד מחנות הנשים בקלימה". והסיפורים נוראים. המחברת מספרת, למשל, שהיתה יוצאת לעבודה כשהשלג מגיע עד לצוואר. וזה "פרט קטן". פלא כיצד שרדה אחרי מקום שכזה. הספר הוא מצבה לציונים, שהוגלו למחנות אלה ומתו שם כזבובים. והמחברת מקוננתץ על כך שאין זכר ותודעה לקורבנות אלה.