הרהורים אחרי הסקר...מסתבר שגיל

[משוש30]

הרהורים אחרי הסקר...מסתבר שגיל

ההתבגרות לא היה כזה שוס גדול אחרי הכל... כולם סובלים ההורים סובלים הילדים סובלים, בקיצור אניאזכור את זה לגיל ההתבגרות של הילדים שלי.

 

[היידי אור]

אין ספק- גיל מסריח.

 

[dorlim]

צודקת ../images/Emo45.gif

 

[מוליקיפודית]

לא זוכרת סבל גדול במיוחד

מצד שני היתי די חנונה ולא ממש מרדתי ...

 

[lulyK]

דווקא בעיניי זה היה השיא.

ידעתי הכל, הייתי יפה ורזה (והרבה יותר עשירה ממה שאני היום). מאז אני רק במגמת ירידה

.

 

[cookie1]

את תמיד מצחיקה אותי ../images/Emo6.gif

 

[sharonmx]

באמת תקופה שהייתי מוחקת...

אבל אני לא בטוחה שהיה אפשר לשנות משהו... ההחלטות היו שלי, וההורים שלי לא התערבו יותר מדי. מה שבטוח, זה שאחרי התיכון התחלתי לפרוח (איזה מזל...)

 

[ו שתי]

לא הייתי חוזרת על שומדבר שקרה לי

לפני גיל 25. בחיי.

 

[mummy]

בדיעבד נראה לי שלא היה כל כך נורא

אבל אני יודעת שרוב הזמן די סבלתי. אבל זה פגם אישיותי שלי שחוצה גבולות של גיל ומקום. תמיד אני נזכרת שהיה דווקא נחמד, בדיוק כשהכל נגמר. תוך כדי אני מקפידה לסבול ולהתענות מכל דבר קטן כגדול. חייבת לציין שהיום פחות, אבל רק בגלל שאני עובדת (ועבדתי) על זה מאד קשה...

 

[מעיןבר]

אצלי רק חלק מגיל ההתבגרות

גילאי 13-16, בהם הייתי בחטיבה - היו קשים. אבל קשה במיוחד גיל 13 שבו הייתי מבודדת חברתית, תלמידה טובה וילדה תמימה ובשלב מאוד מכוער בחיי (משקפיים חדשים, גשר על השיניים ושיער ליפה בתספורת איומה שלא ידעתי איך להתמודד איתו וגם לא ידעו לתת לי הסברים). בסוף כיתה ז' מצאתי חברה טובה שעזרה לי לעבור קצת יותר בקלות את השנים הבאות. בתיכון כבר היה הרבה הרבה הרבה יותר טוב, הגשר ירד, המשקפיים התחלפו ולמדתי לטפל בשיער. גם היתה חלוקה למגמות וכל הסובבים אותי היו תלמידים טובים אז הייתי פחות יוצאת דופן.

 

[שיפסלה]

לא יודעת

לא מריח לא מסריח. לא היה משהו מיוחד. יש חוויות טובות ויש פחות. אבל ניסיתי לחשוב איזה טווח גילים היה הכי-הכי. לא מצאתי כזה. תמיד יש גם דברים טובים

וגם דברים פחות

 

[cookie1]

אני לא אהבתי את החיפוש המתמיד

אחרי "מי אני מה אני". אז לא ממש הבנתי שזה כך, אבל היום, ממרום ההשלמה עם מי אני זו נראית לי תקופה כל כך מבולבלת. מה שכן, חייבים לעבור דרכה בדרך אל האושר

 

[טיפוטף]

אצלי בגיל ההתבגרות המוקדם היה אחלה

כלומר עד תחילת כיתה י', הייתי ילדה יפה, תלמידה מצטיינת, מוערכת, הכל היה נהדר. כשעברתי מחטיבת הביניים לתיכון, הדברים התחילו להיות הרבה יותר קשים, הלימודים הפכו הרבה יותר קשים, המון שיעורי בית, המון מבחנים ועבודות, זה היה אחד מבתי הספר התיכוניים בארץ ה"ידועים לשמצה" בתחרותיות ששררה בו. היו כמה תלמידים שהתאבדו שם. ופתאום היו איתי בכיתה "אריות" מבחינת הכישורים הלימודיים שלא הגעתי לקרסוליים שלהם (נו טוב, מגמה ריאלית של 30 בנים ו- 5 בנות...) מבחינה חברתית, אני לא יודעת כמה זה נבע מההתפתחות הרגשית שלי - משבר של מי אני ומה אני ומה אני רוצה מעצמי שבהחלט היה - וכמה נבע מזה שלא מצאתי את עצמי בחברה הזו. לא כ"כ ידעתי מה לעשות עם תשומת הלב מצד הבנים, כאשר אני בסה"כ רציתי בידידים אפלטוניים...וכל פעם התאכזבתי מחדש שלא את זה הם רצו... זה נשמע תמים ומצחיק בגילנו, במיוחד לאור מה ששומעים על הנוער של היום שעושה הכל יותר מוקדם (רק אתמול ראיתי בבלוק באסטר נער מחוצ'קן וחברתו בוחרים סרט כחול - איפה אנחנו היינו ואיפה הם). הלימודים הפכו ליותר ויותר מלחיצים, לא רק מבחינת ההשקעה שצריך היה להשקיע אלא מבחינת התחרותיות, השכנוע מהבית ומביה"ס שלא תהיה שום הזדמנות נוספת בחיים והציונים שנוציא עכשיו בבגרות הם אלה שיחרצו את עתידנו. לא הייתי במשבר רציני בשום שלב, זו רק היתה תקופה נאחסית שבה לא ידעתי מה המטרה של כל זה ומה יהיה איתי. הייתי בעיקר עצובה. זה שלב כזה בחיים שלא רואים את הסוף שלו, ונדמה שזה מה שמשקף את כל החיים. הצבא היה הרבה יותר טוב. ואחרי שנה בצבא כבר הכרתי את מי שהפך להיות בעלי.

 

[עמית@]

מישהו אמר שלא? לי היה גיל

התבגרות זוועתי, הורים בתהליכי גירושים + משפטים וריבים איומים, אני+ שני אחים (אחת מתבגרת בעצמה, אחד בן 7 צפצפני ואומלל) בית ספר ששנאתי, בלי חברים כמעט, ועם שורשים שהלכו והעמיקו של שנאה עצמית, ובעיקר, היינו לבד (הורים עסוקים) הדחקתי את הגיל הזה, בחיי, אני לא זוכרת מה קרה בין גיל 14 ל- 17, חור שחור.