רק בקצרה על זה בשתי נקודות, בעיקר
. בסוף יצא ארוך מאד
1. אני מאד מאד וכל כך כל כך שמחה לשמוע את מה שאת אומר על השתלטנות, אני קוראת לזה פטרונות, של "שוחרי טובתנו", אני חושבת שזה מאד זלי"ז. מאד. יש הרבה אנשים (גם הם שייכים לקבוצה הזו), שמנסים להגיד לי ש"העיקר הכוונה" ושאני אנסה לראות את הצד החיובי שגם אם אנשים פגעו בי מאד, רגשית וגם ממש פיזית לעתים, התכוונו לטוב ואני צריכה "להכיל" וכל זה. בעצם נזכרת שכבר היו לנו דיונים על הנקודה הזו בדיוק.
ולא, כוונות טובות מרצפות את הדרך לגיהנום. וכוונות טובות זה לא מספיק. ואני אומרת את זה לשני הצדדים, לא רק החוצה. גם פנימה.
טוב, כל הנושא של לאבד את היכולות שלך בתחומים מסוימים ולהיות תלוי ולא עצמאי זה נושא זלי"ז מאד ונראה לי שאני אשמח להכנס יותר לדיון הזה. כי מי שעצמאי וכל מיני פעולות בסיסיות הן כל כך מובנות לו מאליהן, והוא לא נדרש לאינטראקציה ומערכות יחסים סבוכות עם אנשים שעוזירם לנו, לעתים בצורה יותר מוצלחת והרבה פעמים לא. לא יכול להבין את זה.
ואני חושבת שאובדן העצמאות היא נקודה מאד מאד עמוקה וקשה במצב שלנו.
2. הקופים. זה שימח אותי לשמוע את התגובה שלך. וששמחת איתי ביחד. למרות שזה ממש לא נושא הפורום. (אבל יש לזכור שחלק מהתרופות שעוזרות לנו, יש מי ששילם מחיר יקר עד זוועתי בשביל זה. ואנחנו צריכים להכיר להם תודה לפחות ולאחל לנשמותיהן הברוכות שנתנו לנו לפעמים את החיים, שלוות נצח אחרי החיים האיומים עלי אדמות שהיו להם, מידי אדם ובשם הרפואה והקידמה, ועליונות המין האנושי).
זה לא מה שרציתי לכתוב... גלשתי פה, כמו תמיד המוח מתפזר.. לכתוב בקצרה זה לא
מה שרציתי לכתוב שזה לא בן אדם אחד שהביא לסגירת המקום הבלתי יאומן במפלצתיותו "חוות מזור". זה הרבה מאד אנשים, מאות להערכתי והיכרותי. שבמשך שנים ארוכות פעלו בנחישות. וזה רגע אחד שמוכיח שלפעמים הצדק והטוב מנצחים.
אני רואה בעצמי חלק קטן, שבריר, מאותה קבוצת אנשים, גדולה מאד שפעלו לסגירת והפסקת הפעילות הלא חוקית בכל כך הרבה מובנים הזו - כתם נורא על מדינת ישראל - בניגוד לחוק הבינלאומי ולחוקי מדינת ישראל. וזה היה מקום סגור, שלאף אחד כולל אף אחד היה אסור להכנס לשם. אף אחד לא בטח לא פיקח ולאף אחד היה אסור לדעת מה קורה שם. וכמובן הבלתי מוסרית, שלא ארחיב עליה, גם כי קצרה היריעה וגם כי לא רוצה להכאיב לקוראים. מה שחשוב שזה ייגמר
. בקרוב אמן.
הנקודה שלי עם זה, וזה משהו שימשיך לשבת עלי עד שאולי יום אחד אכתוב מכתב לאותו עורך. זה שאני בשנת 99 בערך הגשתי לעורך העיתון שכתבתי בו אז, תקציר לכתבת תחקיר רוחב ואורך, כתבה סנסנציונית שהיתה אמורה לחשוף לראשונה את מה שקורה בחוות מזור ואת הקשר שלהם דאז עם פארק הקופים בבן שמן. העורך פסל את זה על הסף, בטיעון שזה "טריוויה, שלא מעניינת אף אחד".
משהו כמו חצי שנה אחר כך התפרסמה במעריב
, אותה כתבה שאני רציתי לכתוב ולפרסם, באורך של כ-16 עמודים. שזעזעה את אמות הספים והתחילה את המאבק נגד חוות מזור. (בעקבות החשיפה העיתונאית של הקשר והבעלות המשותפת עם פארק הקופים בבן שמן, ניתקו את הבעלים של חוות מזור את חלק הבעלות שלהם עם הפארק, שהיה בעצם "מכבסה" בשבילם).
באופן אישי זה לא מטריד אותי שאני לא הייתי חתומה על הכתבה הזו. זה הכי שימח אותי בעולם שהיא התפרסמה. אבל מאז ועד היום יש לי דחף לבוא לעורך הזה ולהגיד לו "זניח, אה? טריוויה שלא תעניין אף אחד, הא? 16 עמודים זה קיבל במעריב". ועוד הרבה מאד עמודים מאז.
זה אחד ה"פצעים" שנשארו לי מעבודתי כעיתונאית. אותו עורך כמובן שיגשג והיה מוערך מאד הרבה שנים. אני לא מעריכה אותו. הוא לא יודע להבחין בין עיקר לטפל.
אז זה
לגמרי.
אבל היה לי צורך להוציא את זה כנראה. ובהסתכלות על כל הפוסט הזה אני חושבת שיש קשר בין שני הנושאים. להבדיל אלפי הבדלות כמובן הנושא של חסרי ישע והחלש כמי שזקוק להגנה דווקא ולא לפטרונות. וגם הנושא של היכולת להשפיע על סביבתך, הקרובה והרחוקה.
פעם היה לי הכוח והיכולת לשנות עולמות, בין היתר בעבודה מתסכלת מאד ולא מתגמלת בכלל, כעיתונאית. והיום אני צריכה עזרה בדברים כל כך קטנים. ומה שבעיקר קשה זה התגובות של אנשים. לא, חמלה זה הדבר הנדיר. יותר קל לאנשים להגיד לך מה אתה צריך לעשות ואיך אתה צריך לחשוב מאשר פשוט לעזור לך, בלי ביקורת, בלי שיפוט ובלי פנקסנות.
אבל את התחלת מלהגיד שיש אנשים כאלה והם באמת ראויים להמון כבוד הערכה ותודה. על ל"ו צדיקים העולם עומד. וצריך להסתכל טוב טוב לכל הצדדים כדי לראות אותם. ובאמת לשים את הדגש על אלה.
אבל זה לא מבטל את התסכול והקושי מהצד השני. ובעיקר את התסכול מה"טרור" של האופטימיות, שלא מרשה לנו בכלל לדבר על הקושי.
טוב, היו לי איזה מילות סיכום חכמות אבל המוח שלי גמר את המכסה שלו.
עד כאן.
בהעדר שפה משותפת, איזו משמעות יש לסולם כלשהו אם בכלל?
. ולך תגיד את זה בלי העליב את אותו אדם המלא בכוונות טובות, שבגלל ה"לא נעים" אני גומרת את הכוחות שלי.
