הרהורים, חג, תקשורת, חיים
נו, אז סוף סוף אני נכנסת באופן מעשי, לא רק רשמי. הרבה שמחה וסקרנות יושבות בי, גם מכל מה שקורה כאן כבר, בשבוע-ומשהו של חיינו עלי הפורום הזה, וגם ממה שאני משערת ומקווה שעוד צפוי לנו. אני ממש מתענגת על דברים שאנשים מביאים - בין אם בשאלות, בין אם בהתייחסויות. מוצאת את עצמי קוראת בהנאה עמוקה כל מה שנאמר, כולל ובעיקר סוגיות שלא בהכרח באו על פתרונן ה"שלם". כי כל כך אוהבת כשאנחנו, בני ובנות אנוש, לוקחים על עצמנו את החיפוש האקטיבי כדרך חיים. כי החיפוש, והניסיון להבין, את עצמי ואת אחרים, והניסיון לשמר את האותנטיות שלי בלי לוותר על הקירבה ועל ההקשבה ועל מה שבאמת חשוב לי, והמאמץ לנווט בין עולמי לעולמו של אדם אחר - כל אלו הם בנפשי, מאז ילדותי ועד עצם הרגע הזה. שלא לדבר על הנכונות לשלם מחירים, כי הרי לא תמיד כל צרכינו מתמלאים - ובכך אני מתייחסת לכמה תהיות שעלו כאן, לגבי הסוגיה הלא פשוטה של מענה לצרכים. כן, הייתי שמחה אילו כל צרכיי היו מתמלאים, וגם צורכיהם של אחרים. אבל אני באמת לא חושבת שזה ריאלי, וגם בתוך תקשורת מקרבת (NVC - כמו שחלק מכם כבר מכירים, כלומר Non Violent Communucation) אין ציפיה למצב קיומי מעין זה (= שבו כל הצרכים של כולם נענים כל הזמן). הציפיה של NVC (בהקשר של מענה לצרכים) - ושלי - היא, לשאוף קודם כל לזהות, להבין ולבטא צרכים. של שני הצדדים. שזה בפני עצמו לא משימה מובנת מאליה בעולמנו... ואז לראות אם ואיך ומתי אפשר לענות על אלו מהצרכים. טוב, לא מכֻוונת לדבר ספציפית על המודל עכשיו. פשוט להביא הרהור או שניים של ברכת שלום. ואולי בעצם נגיעה לרגע ב"חירות" שהחג הזה מביא אתו. מה פִשרה של חירות בשבילי, מהו בשבילכם, בשבילכן. חירות ממה, ממי, למען מה. אשמח מאד מאד לשמוע הרהורים שלכם. על כל דבר שהרהוריי העלו בכם. או בלי קשר. וכבר יהיה שמח...
נו, אז סוף סוף אני נכנסת באופן מעשי, לא רק רשמי. הרבה שמחה וסקרנות יושבות בי, גם מכל מה שקורה כאן כבר, בשבוע-ומשהו של חיינו עלי הפורום הזה, וגם ממה שאני משערת ומקווה שעוד צפוי לנו. אני ממש מתענגת על דברים שאנשים מביאים - בין אם בשאלות, בין אם בהתייחסויות. מוצאת את עצמי קוראת בהנאה עמוקה כל מה שנאמר, כולל ובעיקר סוגיות שלא בהכרח באו על פתרונן ה"שלם". כי כל כך אוהבת כשאנחנו, בני ובנות אנוש, לוקחים על עצמנו את החיפוש האקטיבי כדרך חיים. כי החיפוש, והניסיון להבין, את עצמי ואת אחרים, והניסיון לשמר את האותנטיות שלי בלי לוותר על הקירבה ועל ההקשבה ועל מה שבאמת חשוב לי, והמאמץ לנווט בין עולמי לעולמו של אדם אחר - כל אלו הם בנפשי, מאז ילדותי ועד עצם הרגע הזה. שלא לדבר על הנכונות לשלם מחירים, כי הרי לא תמיד כל צרכינו מתמלאים - ובכך אני מתייחסת לכמה תהיות שעלו כאן, לגבי הסוגיה הלא פשוטה של מענה לצרכים. כן, הייתי שמחה אילו כל צרכיי היו מתמלאים, וגם צורכיהם של אחרים. אבל אני באמת לא חושבת שזה ריאלי, וגם בתוך תקשורת מקרבת (NVC - כמו שחלק מכם כבר מכירים, כלומר Non Violent Communucation) אין ציפיה למצב קיומי מעין זה (= שבו כל הצרכים של כולם נענים כל הזמן). הציפיה של NVC (בהקשר של מענה לצרכים) - ושלי - היא, לשאוף קודם כל לזהות, להבין ולבטא צרכים. של שני הצדדים. שזה בפני עצמו לא משימה מובנת מאליה בעולמנו... ואז לראות אם ואיך ומתי אפשר לענות על אלו מהצרכים. טוב, לא מכֻוונת לדבר ספציפית על המודל עכשיו. פשוט להביא הרהור או שניים של ברכת שלום. ואולי בעצם נגיעה לרגע ב"חירות" שהחג הזה מביא אתו. מה פִשרה של חירות בשבילי, מהו בשבילכם, בשבילכן. חירות ממה, ממי, למען מה. אשמח מאד מאד לשמוע הרהורים שלכם. על כל דבר שהרהוריי העלו בכם. או בלי קשר. וכבר יהיה שמח...