הרהורים לחגים למי שאין לו ילדים
היי, חג-שמח! החגים קרבים וההרהורים עימם... מי שקורא כאן , עבר כבר שינוי כלשהו ומבין עצמו יותר. יכול לפחות לנסות להבין שזו התנסות. אך יש הגיון בריא שמבין הכל ומסביר הכל ויש את הרגש המבעבע .ואני מתחילה לחשוב שהוא מבעבע כדי שוב להעמידני במבחן! מבחן ה"פולניות"! כן, נראה לי שיש סעיף כזה שם למעלה! אני אעבור אותו גם הפעם. אבל הפעם ב2007 אני לא אשתוק ואשמור בפנים. הפעם אני אוציא לאור ! והוצאתי ,סחטתי,ותליתי על "חבל" האינטרנט .עכשיו כ ו ל ם יכולים לראות! שתבינו ,אין לי טענות, זה פשוט צף ועולה ונטמן וחוזר שוב. להלן הכתוב: יש מצב שבו אדם הוא רק "דודה". לא אמא . רק דודה. נכון שהיתה זו בחירה של הנשמה(ויש להתחשבן איתה). אפשר לשהות ימים ולילות ולשקוע במחשבות ושאלות "למה לא מתקשרים אלי האחיינים,לפחות בחג? אני כבר לא מדברת על לשאול :"מה שלומך דודה? מה את עושה?" אפשר גם לתת תשובות: עסוקים (?!) מרגישים שאת מבוגרת לטעמם(?! אף אחד לא יבקש "לקפוץ חבל"ואף אחד לא מבקש ללמדם מתכונים לבישול) אבא ואמא (אחיך)לא העבירו לתודעתם להרים פעם ב...טלפון קצרצר ומושיע לדודה הערירית! אבל כשמגיע "ארוע", מתחתנים או נולדים ילדים, או אז פתאום כשעושים רשימות -יש דודה! ולעיתים קרובות ההזמנה אפילו בטלפון, לא יגיעו לכמה דקות לכבד אותה בנוכחותם. וכאשר נפגשים בארוע-שמחה וצהלה! נשיקות,חיוכים,"לא זיהיתי אותך! ". עצוב עצוב. בא לך, לנתק את כל הקשרים עם המשפחה ולדעת שאין לך באמת אף אחד בעולם חוץ מבן זוגך שיחיה! ואז חושבים: אולי בכל זאת הם בסדר ואת צריכה "לתקן" את אופייך? אבל כ ו ל ם ? לאף אחד אין טיפת מחשבה ורצון וסקרנות קטנה לדעת מה קורה לדודה? ואולי הרגלת אותם שאת תמיד מחייכת(מאהבה אליהם) ולך תמיד טוב ואת לא שברירית. הם רק אינם יודעים עד כמה את נרגשת לאחר שיזמת בלית ברירה שיחה עימם וגילית שאין מהצד השני שום "אנטי" כלפייך רק סתם , לא מרימים טלפון. האם זהו העידן? דוקא לכולם יש פלאפונים! אפילו ברכת "חג שמח" קצרה בין רכישת סוכר או שמן לחג ,תהיה גואלת מתחושת הבדידות והכאב. הכאב נובע מזה שיודעים שיש משפחה ויודעים שאם לא תתקשר באופן יזום, איש לא יתקשר! וואי , איזו פולניות! איזו תחושת קורבן! כבדה , כבדה! לא חבל על האנרגיה השלילית הזו? ברור שהתחושה עוברת "אחרי החגים" ואפילו רווחה כלשהי. בסך הכל , העולם רחב ,מענין ומרתק. מכירים אנשים בכל צעד ושעל שאנו פוסעים. יש נשמות טובות בדרך. יתכן והנשמות הללו גם לא זוכרות את הדודה שלהן ,אבל אלי מחייכות בנקודת מפגש מסויימת. אין ספק, יש המון מה לשפר ולומדים לא לחשב חשבונות על מה עשיתי למענם ועל מה ויתרתי למענם. לדעת שאם עשית משהו, זה היה כי כך הרגשת צורך לעשות! כך הבעת את מקומך בחברה בה שהית! זה היה מתאים אז! היום, תגידי תודה דודה שאת חיה, מתפקדת, נהנית מהחיים ומה שהם מעניקים ויעניקו לך ותעשי טוב לאחרים הנקראים על דרכך. למדי לאהוב את מי שתמיד תמיד יאהב אותך, בכל גיל ובכל מקום-הטבע. חושי את העצים מחפים ומגוננים עליך, רחפי על הגלים בים בחדוה, גלשי על כנפי צפרים ברוחך ושוטי עימם למרחקים מהם באו ואליהם ישובו. כמה טוב! נכון שהפצע עוד יחשף , מדי פעם, אך נכון לרפא אותו בכל דרך טובה וחיובית אפשרית! זה אחד השעורים שיש ללמוד, אולי "חוב" מגלגול קודם,חשוב לקבל עובדות כהוויתן וכלל ברזל : לא לכפות עצמך על איש, זה רק מרתיע יותר! מוקדש לכל הדודות והדודים היקרים חג שמח לכם,אור אהבה ופרחים בחייכם! אני איתכם רחלי.
היי, חג-שמח! החגים קרבים וההרהורים עימם... מי שקורא כאן , עבר כבר שינוי כלשהו ומבין עצמו יותר. יכול לפחות לנסות להבין שזו התנסות. אך יש הגיון בריא שמבין הכל ומסביר הכל ויש את הרגש המבעבע .ואני מתחילה לחשוב שהוא מבעבע כדי שוב להעמידני במבחן! מבחן ה"פולניות"! כן, נראה לי שיש סעיף כזה שם למעלה! אני אעבור אותו גם הפעם. אבל הפעם ב2007 אני לא אשתוק ואשמור בפנים. הפעם אני אוציא לאור ! והוצאתי ,סחטתי,ותליתי על "חבל" האינטרנט .עכשיו כ ו ל ם יכולים לראות! שתבינו ,אין לי טענות, זה פשוט צף ועולה ונטמן וחוזר שוב. להלן הכתוב: יש מצב שבו אדם הוא רק "דודה". לא אמא . רק דודה. נכון שהיתה זו בחירה של הנשמה(ויש להתחשבן איתה). אפשר לשהות ימים ולילות ולשקוע במחשבות ושאלות "למה לא מתקשרים אלי האחיינים,לפחות בחג? אני כבר לא מדברת על לשאול :"מה שלומך דודה? מה את עושה?" אפשר גם לתת תשובות: עסוקים (?!) מרגישים שאת מבוגרת לטעמם(?! אף אחד לא יבקש "לקפוץ חבל"ואף אחד לא מבקש ללמדם מתכונים לבישול) אבא ואמא (אחיך)לא העבירו לתודעתם להרים פעם ב...טלפון קצרצר ומושיע לדודה הערירית! אבל כשמגיע "ארוע", מתחתנים או נולדים ילדים, או אז פתאום כשעושים רשימות -יש דודה! ולעיתים קרובות ההזמנה אפילו בטלפון, לא יגיעו לכמה דקות לכבד אותה בנוכחותם. וכאשר נפגשים בארוע-שמחה וצהלה! נשיקות,חיוכים,"לא זיהיתי אותך! ". עצוב עצוב. בא לך, לנתק את כל הקשרים עם המשפחה ולדעת שאין לך באמת אף אחד בעולם חוץ מבן זוגך שיחיה! ואז חושבים: אולי בכל זאת הם בסדר ואת צריכה "לתקן" את אופייך? אבל כ ו ל ם ? לאף אחד אין טיפת מחשבה ורצון וסקרנות קטנה לדעת מה קורה לדודה? ואולי הרגלת אותם שאת תמיד מחייכת(מאהבה אליהם) ולך תמיד טוב ואת לא שברירית. הם רק אינם יודעים עד כמה את נרגשת לאחר שיזמת בלית ברירה שיחה עימם וגילית שאין מהצד השני שום "אנטי" כלפייך רק סתם , לא מרימים טלפון. האם זהו העידן? דוקא לכולם יש פלאפונים! אפילו ברכת "חג שמח" קצרה בין רכישת סוכר או שמן לחג ,תהיה גואלת מתחושת הבדידות והכאב. הכאב נובע מזה שיודעים שיש משפחה ויודעים שאם לא תתקשר באופן יזום, איש לא יתקשר! וואי , איזו פולניות! איזו תחושת קורבן! כבדה , כבדה! לא חבל על האנרגיה השלילית הזו? ברור שהתחושה עוברת "אחרי החגים" ואפילו רווחה כלשהי. בסך הכל , העולם רחב ,מענין ומרתק. מכירים אנשים בכל צעד ושעל שאנו פוסעים. יש נשמות טובות בדרך. יתכן והנשמות הללו גם לא זוכרות את הדודה שלהן ,אבל אלי מחייכות בנקודת מפגש מסויימת. אין ספק, יש המון מה לשפר ולומדים לא לחשב חשבונות על מה עשיתי למענם ועל מה ויתרתי למענם. לדעת שאם עשית משהו, זה היה כי כך הרגשת צורך לעשות! כך הבעת את מקומך בחברה בה שהית! זה היה מתאים אז! היום, תגידי תודה דודה שאת חיה, מתפקדת, נהנית מהחיים ומה שהם מעניקים ויעניקו לך ותעשי טוב לאחרים הנקראים על דרכך. למדי לאהוב את מי שתמיד תמיד יאהב אותך, בכל גיל ובכל מקום-הטבע. חושי את העצים מחפים ומגוננים עליך, רחפי על הגלים בים בחדוה, גלשי על כנפי צפרים ברוחך ושוטי עימם למרחקים מהם באו ואליהם ישובו. כמה טוב! נכון שהפצע עוד יחשף , מדי פעם, אך נכון לרפא אותו בכל דרך טובה וחיובית אפשרית! זה אחד השעורים שיש ללמוד, אולי "חוב" מגלגול קודם,חשוב לקבל עובדות כהוויתן וכלל ברזל : לא לכפות עצמך על איש, זה רק מרתיע יותר! מוקדש לכל הדודות והדודים היקרים חג שמח לכם,אור אהבה ופרחים בחייכם! אני איתכם רחלי.
