הרהורים לעת ליל

[חצישלישרבע]

הרהורים לעת ליל

בעקבות כל מיני הודעות שנכתבו כאן, התחלתי להיזכר ביחסים ששררו ביני ובין ההורים שלי כשעוד גרתי בבית. מה שאני זוכרת מאוד זו תחושה של מתיחות, שמדי פעם היתה מתממשת לריב עצבני. מאז עברו כבר מספר שנים, ואני חייבת לומר שמהרבה בחינות בזמן הזה חל שיפור של ממש ביחסים שלנו. אני בעיקר ערה לכך שעכשיו, אם אני מבקרת ומאיזושהי סיבה יקרה משהו ואני ארצה ללכת, יהיה לי לאן, כי יש לי את המקום שלי. סיקרן אותי לדעת, האם גם אצל אחרים חל שינוי גדול ביחסים עם ההורים בעקבות המעבר? והאם זה תמיד היה שינוי לטובה, או שאולי דווקא ההתרחקות פגמה ביחסים?

 

[קישקוש]

הרהורים בליל הבא..

אכן, אכן. מבינה לליבך. אבל אצלי זה היה מכיוון קצת שונה. אני הקטנה מבין כל אחי ואחיותי (אנחנו שישה!). כל האחים שלי יצאו מהבית בתקופה מסויימת, וכל פעם שהם הגיעו לביקור- ההורים שלי קפצו עליהם בחיבוקים, נשיקות ופינוקים. יום אחד הגעתי הביתה מהביצפר, וקיבלתי "שלום" יבש כזה ובנאלי. נורא התבעסתי ואמרתי בקול רם: "למה כשאני מגיעה אף אחד לא מתלהב??" ואז הבנתי פתאום (הארה שכזו) שמתגעגעים רק למי שרואים פעם בכמה זמן. לא למי שרואים כל יום. באותו הרגע גמלה בליבי ההחלטה לעזוב את הבית ברגע שאוכל. ואכן, ראו איזה פלא, היום כשאני מגיעה הביתה- אני מקבלת תשומת לב יותר גדולה ממה שקיבלתי פעם. (האמת היא שלא כ"כ גדולה, כי אני מגיעה כמעט כל שבת...

זה היה ההירהור שלי להלילה.. שמחה להצטרף למועדונכם!