הרהורים מהמפגש הקבוצתי
היי שלום,
רוצה לשתף אתכן במשבות שעלו לי אחרי המפגש האחרון של קבוצת הנשים הנשואות.
בסבב שנערך התבררה מעיין "תסמונת": הנשים הצעירות נטו יותר לשתף את הבעל במה שעובר עליהן, בעוד הנשים במבוגרות יותר העדיפו פעמים רבות להסתיר, או להקיים מן מצב של הסכמה בשתיקה. משהו לא מדובר אבל מאפשר שקט בבית.
כמובן שהחלוקה הזו אינה אחידה, לא תמיד כך נוהגות הצעירות והמבוגרות לא תמיד נוהגות אחרת, ואיני רוצה לעשות שום חלוקה סטראוטיפית.
אבל אחרי שאמרתי וסייגתי אני רוצה לשתף במחשבה שעברה בראשי.
חשבתי על השינויים שעובר העולם בנוגע למבנה המשפחה, לתפיסות הקשורות בזוגיות ובנישואין, רעיונות של פוליאמוריה, נישואין פתוחים... חשבתי שכל אלה מסמנים את חוסר ההתאמה של מוסד הנישואין המסורתי לשינויים שחלים בבני אדם. אחד המקרים הפרטיים של "מה שקורה לבני אדם" היא התופעה שלנו, כלומר שיותר ויותר נשים מגלות שיש בתוכן צורך והשתוקקות לקשר ריגשי עם בת מינן. אבל המקרים האחרים הם מקרים בהם גברים ונשים, אינם יכולים להחזיק באותו מוסד נישואין שמרן לאורך שנים והשיטה מתגלה כצולעת.
לאורך שנים רבות התקיימה הגישה הצרפתית לנושא - כולם יודעים שתופעת האהבות שמחוץ לקשר הנישואין מתקיימת, אבל מעלימים עיין ומאפשרים. כמו ז'ק ברל בשיר אהבה בת 20 שר לאישתו "ובלילות הכי קרים היו ודאי גם אחרים שאת גופך השביעו נחת, אבל אחרי ככלות הכל היה לי כישורן גדול להזדקן איתך ביחד".
וככה זה פעל שנים. אוהבים אחרים/אחרות בגניבה. אני בכוונה לא משתמשת במילה בגידה שהיא אינה רלוונטית בעיני בקשרי נישואין, מאחר שאינם קשורים לסודות האטום של המדינה, אלא יחסים בין אישיים.
ובכן, על מה הרהרתי. על כך שהזמינם השתנו. שגברים ונשים, גם אלה שנישאים, אולי לא ממש ברגעי האושר הראשונים, אבל אחרי איזה זמן, מבינים ש"לנצח" כבר לא עובד כל כך. וקשר אינטימי בן 60 שנה הוא משימה שאף אחד לא חשב עליה כשהוא המציא את מוסד הנישואין ואת מוסד המשפחה. ושכדאי לדבר על זה גם בין בני זוג, על המצב הבלתי אפשרי הזה, אליו אתה נכנס יום לאחר שהגשמת את חלום החתונה המיוחצן של החברה.
איך עוברים עכשיו את כל החיים זה עם זו, ושומרים על חיוביות לאורך זמן (לא במקרה לא השתמשתי המילה אהבה, או משיכה או מיניות או תשוקה), על חברות, על עניין הדדי, על שותפות?
נראה שהפטנט העתיק של לעשות מהצד ולשמור על מראית עיין של משפחה מאוחדת - לא יכול לעבוד יותר. שאנשים צעירים מחפשים באמת פתרונות חדשים לקיים את חייהם בסוגיות הקשורות לנישואין זוגיות ותשוקה. פתרונות שאינם בסתר, שיש בהם כנות, שאין צורך להסתיר בהם או להרגיש אשמה.
והרוחות החדשות האלה ממלאות אותי תקווה. כי הדיבור בין בני הזוג על סוגיות שיש קושי לשנות את ההתנהלות שלנו לגביהן, מאחר שהן מנוגדות לכל מה שטופטף למוחיינו בסביבה ההטרונורמטיבית שבה כולנו גדלנו, היא הדרך היחידה לקדם את העולם עוד קצת קדימה. או כמו שאמרה לאחרונה קרול גיליגן: "התפיסות הפטרטארכליות הן אבן הנגף העכשיוית בפני כינון הדמוקרטיה". ובעיני ללמוד להתנהל באופן הוגן ודיאלוגי בסוגיות אלו, מה שנראה כמפציע בקרב אנשים צעירים, ומה שחשבתי שהתבטא בשיחה במפגש קבוצת התמיכה האחרון, הוא האפשרות להביא חופש ואושר לבני אדם.
______________________________________
מפגשי הנשים הנשואות נערכים באוירה דיסקרטית ומקבלת, במטרה לאפשר סביבה תומכת לנשים המתמודדות עם גילויים חדשים הקשורים במיניותן, לאחר שנישאו.
אירית א. נהר מנהלת פורום לסביות בארון נשואות לגבר
מטפלת משפחתית וזוגית ומנחת קבוצות (MA)
מקימת פרויקט תלתן -תמיכה וליווי לנשים לסביות נשואות
היי שלום,
רוצה לשתף אתכן במשבות שעלו לי אחרי המפגש האחרון של קבוצת הנשים הנשואות.
בסבב שנערך התבררה מעיין "תסמונת": הנשים הצעירות נטו יותר לשתף את הבעל במה שעובר עליהן, בעוד הנשים במבוגרות יותר העדיפו פעמים רבות להסתיר, או להקיים מן מצב של הסכמה בשתיקה. משהו לא מדובר אבל מאפשר שקט בבית.
כמובן שהחלוקה הזו אינה אחידה, לא תמיד כך נוהגות הצעירות והמבוגרות לא תמיד נוהגות אחרת, ואיני רוצה לעשות שום חלוקה סטראוטיפית.
אבל אחרי שאמרתי וסייגתי אני רוצה לשתף במחשבה שעברה בראשי.
חשבתי על השינויים שעובר העולם בנוגע למבנה המשפחה, לתפיסות הקשורות בזוגיות ובנישואין, רעיונות של פוליאמוריה, נישואין פתוחים... חשבתי שכל אלה מסמנים את חוסר ההתאמה של מוסד הנישואין המסורתי לשינויים שחלים בבני אדם. אחד המקרים הפרטיים של "מה שקורה לבני אדם" היא התופעה שלנו, כלומר שיותר ויותר נשים מגלות שיש בתוכן צורך והשתוקקות לקשר ריגשי עם בת מינן. אבל המקרים האחרים הם מקרים בהם גברים ונשים, אינם יכולים להחזיק באותו מוסד נישואין שמרן לאורך שנים והשיטה מתגלה כצולעת.
לאורך שנים רבות התקיימה הגישה הצרפתית לנושא - כולם יודעים שתופעת האהבות שמחוץ לקשר הנישואין מתקיימת, אבל מעלימים עיין ומאפשרים. כמו ז'ק ברל בשיר אהבה בת 20 שר לאישתו "ובלילות הכי קרים היו ודאי גם אחרים שאת גופך השביעו נחת, אבל אחרי ככלות הכל היה לי כישורן גדול להזדקן איתך ביחד".
וככה זה פעל שנים. אוהבים אחרים/אחרות בגניבה. אני בכוונה לא משתמשת במילה בגידה שהיא אינה רלוונטית בעיני בקשרי נישואין, מאחר שאינם קשורים לסודות האטום של המדינה, אלא יחסים בין אישיים.
ובכן, על מה הרהרתי. על כך שהזמינם השתנו. שגברים ונשים, גם אלה שנישאים, אולי לא ממש ברגעי האושר הראשונים, אבל אחרי איזה זמן, מבינים ש"לנצח" כבר לא עובד כל כך. וקשר אינטימי בן 60 שנה הוא משימה שאף אחד לא חשב עליה כשהוא המציא את מוסד הנישואין ואת מוסד המשפחה. ושכדאי לדבר על זה גם בין בני זוג, על המצב הבלתי אפשרי הזה, אליו אתה נכנס יום לאחר שהגשמת את חלום החתונה המיוחצן של החברה.
איך עוברים עכשיו את כל החיים זה עם זו, ושומרים על חיוביות לאורך זמן (לא במקרה לא השתמשתי המילה אהבה, או משיכה או מיניות או תשוקה), על חברות, על עניין הדדי, על שותפות?
נראה שהפטנט העתיק של לעשות מהצד ולשמור על מראית עיין של משפחה מאוחדת - לא יכול לעבוד יותר. שאנשים צעירים מחפשים באמת פתרונות חדשים לקיים את חייהם בסוגיות הקשורות לנישואין זוגיות ותשוקה. פתרונות שאינם בסתר, שיש בהם כנות, שאין צורך להסתיר בהם או להרגיש אשמה.
והרוחות החדשות האלה ממלאות אותי תקווה. כי הדיבור בין בני הזוג על סוגיות שיש קושי לשנות את ההתנהלות שלנו לגביהן, מאחר שהן מנוגדות לכל מה שטופטף למוחיינו בסביבה ההטרונורמטיבית שבה כולנו גדלנו, היא הדרך היחידה לקדם את העולם עוד קצת קדימה. או כמו שאמרה לאחרונה קרול גיליגן: "התפיסות הפטרטארכליות הן אבן הנגף העכשיוית בפני כינון הדמוקרטיה". ובעיני ללמוד להתנהל באופן הוגן ודיאלוגי בסוגיות אלו, מה שנראה כמפציע בקרב אנשים צעירים, ומה שחשבתי שהתבטא בשיחה במפגש קבוצת התמיכה האחרון, הוא האפשרות להביא חופש ואושר לבני אדם.
______________________________________
מפגשי הנשים הנשואות נערכים באוירה דיסקרטית ומקבלת, במטרה לאפשר סביבה תומכת לנשים המתמודדות עם גילויים חדשים הקשורים במיניותן, לאחר שנישאו.
אירית א. נהר מנהלת פורום לסביות בארון נשואות לגבר
מטפלת משפחתית וזוגית ומנחת קבוצות (MA)
מקימת פרויקט תלתן -תמיכה וליווי לנשים לסביות נשואות