הרהורים על אינטרנט,אנונימיות,צאט

  • פותח הנושא avi9
  • פורסם בתאריך

avi9

New member
הרהורים על אינטרנט,אנונימיות,צאט

וגמגום. המסעיר באינטרנט, הוא באנונימיות המוחלטת שהוא מאפשר. החשפות טוטאלית ללא עכבות,לעולם לא נפגש,לעולם לא תזהו אותי עם האדם שחפר בנבכי נשמתו ושפך את הדברים הנוראים ביותר מתודעתו. לדעתי מדובר בהחשפות עמוקה אף יותר מאשר בשיחה עם פסיכיאטור,מאחר והוא למרות הכל, בשר ודם,ולמרות מקצועיותו,הוא אדם ולעיתים גם כלפיו יש מחסום מסוים של בושה, הרצון לא להשאר ערומים לחלוטין. כאשר כל משתתפי הפורום נחשפים לחלוטין, אנו מגלים כי חולשותינו הכמוסים ביותר,משותפים לכולנו, ואם כך, הם לא כל כך נוראיים.ניתן לדבר עליהם אף במסגרות אחרות ומכאן השחרור וההקלה שהם כה דרושים. בצאט,בעיקר בצאט קולי,אנו חשופים יותר,בלי משים,אנו מנסים להרשים,באינטלגנציה,יכולת הניסוח ובשטף הדיבור. אנו כבר לא חשופים באותה מידה. אין בכל האמור נסיון להמעיט בחשיבות הצאט הקולי או אף פגישה בפורום תמיכה, למרות שלדעתי בפורום תמיכה,קשה פסיכולוגית להחשף עד לשד העצמות. קשה להתבונן לאנשים בעיניים ולספר את סודותינו הכמוסים ביותר. יתכן ולכל אדם מתאים אמצעי אחר. אני חש ביתרונו של הפורום, שאינו מגביל אותי בשעות, בתוכנות,ומאפשר לי לקרוא חוויות של אחרים ולשתף בחוויותי ובעיקר לחוש הקלה שישנם רבים כמוני.
 

b e ll

New member
כל כך נכון, מעלה לי דמעות לעיניים.

הגימגום הפך אותי להרבה דברים, חלקם שליליים (חשדנות, ריחוק) חלקם טובים (רגישות, אמפתיה לקשיים של אחרים, חוסר ביקורתיות ושיפוטיות, יכולת "קריאה" של אנשים, יכולת להתמקד במה שחשוב, יכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולא ליפות אותה) וגם דברים שהם עובדה וכל אחד יכול להחליט לעצמו אם הם טובים או לא כמו שאפתנות, השגיות וחתירה למטרה אבל בעיקר אינדיבידואליות. למדתי בחיי שאסור להראות חולשות, כילדה לא הרשתי לעצמי להראות חולשה כדי שהוריי לא יפגעו וידאגו יותר מדי. היו לי המון ייסורי מצפון על המסכת שאני מעבירה אותם בעל כורחי, על הטיפולים שהם העניקו לי ושעלו המון כסף ולא עזרו בכלל, על התיסכול הגדול שלהם בגלל הילדה "הלא מוצלחת". כשבגרתי, נישאתי והפכתי לאימא, הבנתי עד כמה המשא היה קשה מנשוא לילדה ועד כמה ילד רך לא אחראי למה שקורה לו. עד כמה להורים יש כוח לעצב את אושרו של הילד וכמה אחריות טמונה בהורות. לכן, אפשר להבין עד כמה גדול היה השוק שלי כשבתי החלה לגמגם. זה הציף תחושות ורגשות שחשבתי שהתגברתי עליהם, שעיבדתי וסגרתי בקופסה. חיפשתי מזור גם לנפשי כי אומנם בבתי טיפלתי אבל מי יעטוף את הילדה הקטנה שבתוכי באהבה וקבלה ללא תנאים? האם פסיכולוג יוכל להבין אותי טוב יותר מכם? התחלתי לחפש קבוצת תמיכה וכך הגעתי לפורום הקודם. את ההקלה שבקריאה של חוויות של "אחים לצרה", את הידיעה שאני לא בודדה במערכה ויש עוד רבים וטובים כמוני. אני לא מפחדת מזיהוי, נחשפתי בפני כמה מהפורום. אחרי שעברתי את כל שנות הילדות שלי מזוהה לחלוטין עם גימגום=פיגור, היום במצבי אין לי בעיה לומר "ימותו הקנאים". אבל האנונימיות הזו משרתת אותי נאמנה, היכולת לחשוף את הנימים הכי עדינים ורגישים שלי עוזרת לי להביא עצמי למודעות ועוזרת לי לעבד ולהשלים עם הרבה דברים ולהחלים. וחשוב לא פחות עוזרת לי לעצב ולשנות כל הזמן את ההתנהגות כלפי בתי ולעזור לה לצאת גם מהגימגום הקליל שעוד נותר.
 
נכון אבי נכון , אבל אשמח מאוד לפגוש

את כל חברי הפורום , כי אני מרגישה ממש את הפתיחות והאמיתיות .
 

shuky63

New member
אני שמח שהפורום עוזר למי שלא מגיע

לפגישות פנים אל פנים.כשפניתי לתפוז בבקשה לפתוח פורום כזה חשבתי בדיוק על קהל היעד הזה.לי אין בעיה להחשף פומבית.לפני כמה שנים גם היתה עלי ועל עוד שני חברי אמ"בי כתבה בעיתון ידיעות.כך גם כל האנשים שבאים למפגשי אמ"בי בכל הארץ. אבל זה לגיטימי לא לרצות להחשף.בשביל זה אכן יש פורום וחבל שלא היה כזה לפני 25 שנים כשהייתי באמת צריך אותו."אולי כי לא היה אינטרנט אז".
 

avi9

New member
קשה להחשף,רובנו נוטים להאמין כי

מדובר בתופעה חולפת. כי בעצם זה לא גמגום קלאסי אלא תגובה להתרגשות וכדמ'. כאשר אתה נחשף, אתה מכריז אני מגמגם!עם כל הסטיגמות שיש בציבור על המגמגם ועם המגבלות שמקומות שונים מטילים על מגמגמים. זה קשה, מאחר ולחלקנו יש תקופות טובות שבהם הדיבור הוא ברובו שוטף ואף יש אנשים שאינם מודעים לגמגומנו!!! מכאן הלבטים, האם כדאי לספר להם שאני בעצם מגמגם? לכן,אני מעריך אנשים שיש להם את היכולת הנפשית להחשף! לדעתי גם אחרי החשפות יש הקלה מאחר ואחת החרדות של המגמגם הוא להחשף בגימגומו.
 

אורית71

New member
ממש נכון

הפורום הזה נותן תמיכה שאף אחד לא יכול לתת גם החברים המבינים ביותר שלי לא יכולים באמת להבין בכלל אני נורא שמחה שגיליתי אתכם ( אני פה רק שבועיים)
 
למעלה