NוNין cוcNו
New member
הרהורים על יום השואה או מסעות בזמן
הולכת לגן של בני הבוקר.
רואה שלט מתנוסס בחוץ 'לזכור ולא לשכוח'.
ממש תוהה עם עצמי... באמת? למה אנחנו עוד שם? לא התקדמנו מאז?
סוחבים איתנו רגשות של כאב ועצב, מכריחים את עצמנו להיות עצובים. למה יום לאומי?
האם השואה הזו היא השואה היחידה?
מה עם שואות אחרות? בעמים אחרים? במדינות אחרות?
הלא, מהשואות הפרטיות שלנו אנו קמים, מתחזקים, לומדים על עצמנו ועל אחרים.
למה להישאר במקום שלא עושה לנו טוב.
אז למה להנציח זאת שנה אחר שנה, בטקסים, בלימודים, למה אנחנו מחזירים את עצמנו בזמן?
סביר להניח שזה שקוע עמוק בגנטיקה היהודית.
להיות המסכן, האומלל, זה שצריך לרחם עליו, שכולם רוצים להרוס אותו, להרוג אותו - נו... קורבן.
אז מה עושים?
איך שוברים את השושלת הגנטית הזו אצלנו.
נו.. כל יום קם מישהו חדש ואומר לנו שצריך להפסיק את מסורת ימי השואה (ואני מסכימה איתו)
אבל אז, קמים עליו כולם, ואומרים שיש צורך לזכור כשם שאתה זוכר את שעשה לך עמלק.
נו בחיאת...
זכרנו את עמלק וזה קרה שוב. וזה קורה שוב.
אז מה הטעם בזכרון.
אולי בכלל הזכרון משמר את החוויה בצורה כזו שאנו רוצים או אולי ממש מבקשים מהבריאה לחוות אותה שוב?!
כבר דיברנו שהמוח שלנו לא מבין את השלילה, וכדי שהדברים יקרו, אנו רוצים דיוק בבקשות שלנו.
אז אם אנו אומרים 'לזכור ולא לשכוח' - משמע שאנו זוכרים... שוכחים... ואז שוב נזכרים ביום השואה -
בזמן הזה של השכחה - במהלך כל השנה - אנחנו פשוט פועלים מכוח האנרציה - מבלי היכולת לעצור ולחשוב.
עושים כי המוח שלנו מתוכנת לכך , שנים על גבי שנים..
אז איך משנים?
איך תשנו את זה בחייכם הפרטיים?
הערה:
מעריכה ומכבדת את ניצולי השואה ומשפחותיהם.
הפוסט לא בא לעצבן אף אחד, אין לי כוונה כזו, אלו הגיגי ליבי.
הולכת לגן של בני הבוקר.
רואה שלט מתנוסס בחוץ 'לזכור ולא לשכוח'.
ממש תוהה עם עצמי... באמת? למה אנחנו עוד שם? לא התקדמנו מאז?
סוחבים איתנו רגשות של כאב ועצב, מכריחים את עצמנו להיות עצובים. למה יום לאומי?
האם השואה הזו היא השואה היחידה?
מה עם שואות אחרות? בעמים אחרים? במדינות אחרות?
הלא, מהשואות הפרטיות שלנו אנו קמים, מתחזקים, לומדים על עצמנו ועל אחרים.
למה להישאר במקום שלא עושה לנו טוב.
אז למה להנציח זאת שנה אחר שנה, בטקסים, בלימודים, למה אנחנו מחזירים את עצמנו בזמן?
סביר להניח שזה שקוע עמוק בגנטיקה היהודית.
להיות המסכן, האומלל, זה שצריך לרחם עליו, שכולם רוצים להרוס אותו, להרוג אותו - נו... קורבן.
אז מה עושים?
איך שוברים את השושלת הגנטית הזו אצלנו.
נו.. כל יום קם מישהו חדש ואומר לנו שצריך להפסיק את מסורת ימי השואה (ואני מסכימה איתו)
אבל אז, קמים עליו כולם, ואומרים שיש צורך לזכור כשם שאתה זוכר את שעשה לך עמלק.
נו בחיאת...
זכרנו את עמלק וזה קרה שוב. וזה קורה שוב.
אז מה הטעם בזכרון.
אולי בכלל הזכרון משמר את החוויה בצורה כזו שאנו רוצים או אולי ממש מבקשים מהבריאה לחוות אותה שוב?!
כבר דיברנו שהמוח שלנו לא מבין את השלילה, וכדי שהדברים יקרו, אנו רוצים דיוק בבקשות שלנו.
אז אם אנו אומרים 'לזכור ולא לשכוח' - משמע שאנו זוכרים... שוכחים... ואז שוב נזכרים ביום השואה -
בזמן הזה של השכחה - במהלך כל השנה - אנחנו פשוט פועלים מכוח האנרציה - מבלי היכולת לעצור ולחשוב.
עושים כי המוח שלנו מתוכנת לכך , שנים על גבי שנים..
אז איך משנים?
איך תשנו את זה בחייכם הפרטיים?
הערה:
מעריכה ומכבדת את ניצולי השואה ומשפחותיהם.
הפוסט לא בא לעצבן אף אחד, אין לי כוונה כזו, אלו הגיגי ליבי.
