הרהורים שרוצה לשתף

[לי סהר]

הרהורים שרוצה לשתף

בדרך כלל כשעולים קשיים בחיי אני מרגישה הכי הרבה את תחושת הלבד, להיות לבד בבעיה. והעיקר בולטת תחושת היתמות מאם, יתמות שהיתה בי גם כשאימי היתה בחיים כי תמיד הרגשתי לבד. והאמרה "אם אין אני לי..." התקיימה במלוא עוצמתה בחיי. והיום אני מוצאת את עצמי (בגילי המופלג) אומרת שיד מלטפת של אמא היתה עוזרת לליבי להרגיש רגיעה מעט, להאמין שיש גם אהבה ללא תנאי, ואני מדברת על אהבה של משפחה של הורים שמאפשרת להאמין, לעצום עיניים בבטחה כי אמא שם. לבנה

 

[צוות מקום]

החור השחור

התחושה הזו, של להסתובב כל הזמן עם עצמך על הכתפיים. משקולות כבדות של אחריות, ודאגה ובדיוק ה- "אם אין אני לי..." הזה. השילוב הזה של בדידות עצמית, כי לא סומכים על אף אחד, וצריך להיסמך רק על עצמך והיכולות והכוחות שלך, יחד עם השאיפה התמידית כמעט לדעתי, של הורות ללא תנאי, של אהבה נקיה, בלי תמורה - משאירה את מאגר הכוחות שלנו ריק. בדיוק בגלל חוסר היכולת [שלנו, ושל אחרים]לתת לכל אדם אחר להיכנס אצלנו תחת התפקיד של הורה.

 

[MoonBeam]

זה מעסיק אותי תמיד

יש לי אמא שאני מאד אוהבת, אבל היא יודעת מה עבר עלי, אז חיבוק ממנה וליטוף אף פעם לא מספיקים לי. תחושת ה"לבד" הבדידות הזו תמיד קיימת בי. אבל אחרי שחברה טובה מאד אמרה לי "את יכולה לישון כל לילה מישהו שאוהב אותך ובכל זאת להרגיש לבד" הסביר לי בעצם שאנחנו תמיד תמיד נהיה לבד בתוך עצמנו. אנחנו תמיד שואפים לחיבור גדול יותר מחיבור פיזי, חיבור עם מישהו שיכול להבין גם מבלי להסביר או לדבר, להרגיש שלמות. אני באמת לא יודעת אם זה יכול בכלל להיות קיים ובטח לא אם זה קיים בשבילי. אבל אני חייבת להודות שמצאי את זה דווקא כאן בפורומים. ועל אהבה ללא תנאי, אהבה של משפחה... נראה לי כמו משהו שאפשר להשיג רק כשאת בונה את המשפחה שלך. במקום ליטוף בשביל הלב, כשאת מניחה תינוקת על החזה שלך, זו התחושה הכי מחממת ואוהבת שיש. תמיד אני תופסת את האחיינית החדשה שלי, מניחה אותה על הלב הפצוע שלי ואני מרגישה איך האהבה שלי אליה והגוף הקטן שלה שתופס את צווארי מרפאים לי את הכאב. הוא מתחלף באושר על שיש לי אותה. ובינתיים, שולחת לך חיבוק

מעומק ליבי! שלך ליאת

 

[צוות מקום]

הילד הפנימי

לא מעט אומרים שכאשר נפגעים, אותו חלק פגוע נשאר לו בצורה ילדית אי שם בתוכנו, מחכה ליום שיאפשרו לו לספר את הסיפור, לבכות את הבכי שהיה עצור שנים, לכאוב ולהיות מנוחם ומחובק. אולי יש משהו בחוויה הזו שאוהבים ילד, מחבקים אותו ומאמצים אותו אל לבנו, שעוזר גם לילד הפנימי הזה שלנו להחלים ולו במעט. אילנה

 

[MoonBeam]

כל כך נכון...

כשפתחתי את הסוד שלי עם אחי ואחותי, ואז התברר שגם אחותי עברה פגיעה מאותם האנשים, אחד המשפטים שהיא מיהרה להגיד היה שהיא תמיד לא רצתה בת כי היא פחדה עליה. ועכשיו יש לה בת והיא כל כך מאושרת. היא מאוהבת בה בטרוף. אני והיא בכל הזדמנות מחבקות אותה וצוחקות איתה ובעיקר שומרות עליה. לא כל אחד יכול לגעת בה. לשנינו היא מעניקה את השלווה הזו שאנחנו כל כך מחפשות. האפשרות שלנו לתת לה את הביטחון ולדאוג שלה זה לא יקרה, נותן לשנינו המון כוח. היא מקבלת משנינו אהבה ללא גבולות. ומוזר הוא שמה שאני הכי אוהבת וגאה בה, זו העובדה שבכל פעם שמישהו בטעות פוגע בה (אם זו שריטה קטנה בטעות עם הציפורן או סתם תנוחה שלא נעימה לה) היא נותנת כזו צעקה. ממש צרחה! אנחנו כל כך מרוצות מזה! הלוואי וגם אנחנו היינו צרחות אז. אבל אנחנו שתקנו.

 

[צוות מקום]

היכולת לצרוח

אני חושבת שכאשר ילדה קטנה כזאת מרשה לעצמה לצרוח, זה כי היא יודעת שמי שאמון על הגנה ושמירה עליה יבוא ויעזור לה עכשיו, משצרחה. לפעמים ילד שפוגעים בו, לומד שאיש לא יבוא או שמוטב לו להיות בשקט כי אחרת יהיה יותר גרוע... אני שמחה שהאחיינית שלך צורחת!!

 

[MoonBeam]

תיקון קטן אבל משמעותי...

אמא שלי לא יודעת מה עבר עלי. וכל זמן שהיא חיה אני גם אדאג שהיא לא תדע לעולם. בגלל זה קשה לי לפעמים לתרץ לה למה אני כל כך רוצה ממנה חיבוק, עכשיו!

 

[לי סהר]

הודעה ש"ברחה"

אילנה כתבתי הודעה והיא נעלמה אולי את יכולה לבדוק איפה היא ולהעלות אותה? לבנה

 

[צוות מקום]

לא כל כך הצלחתי

לעתים קורה שנעלמת הודעה עקב תקלה במערכת הפורומים של תפוז. יש אפשרות לכתוב אותה שוב? ואני יודעת שזה מעצבן נורא...

 

[moon-light]

לבנה...

הלבד הזה כל כך מוכר וידוע. ומרגישה מאד מתחברת לדברים שלך כולל הגיל המופלג... אז נכון שאמא שלי עשתה שינוי מאד משמעותי בחייה ומאד מנסה, אבל יותר מחפשת בי את האם שלא היתה לה... כך שגם מאהבת אם מאוחרת אני מנועה... הבדידות הזאת היתה חלק ממני שנים רבות, למרות המשפחה שהקמתי... והיום, כשאני קוראת את ההודעה שלך אני שמה לב שאני כבר לא חשה כל כך בודדה ומנסה להבין מה השתנה. תקופה מסויימת נהגתי לומר לעצמי משפט שכנראה שימש כמנטרה: "נולדנו לבד ונמות לבד וכל מה שבאמצע זה רק טרמפיסטים". וכמה שהמשפט נשמע קיצוני ומיאש, משום מה הוא הכניס אותי לפרופורציות נכונות (נכונות לגבי עצמי כמובן) ולאט לאט למדתי לקבל את המשפט כעובדת חיים, וכיום אני כל כך נהנית מכל קשר שיש לי בחיים. קשרים של אהבה ללא תנאים, ללא מחויבויות, קשרים של רגע, של תקופה קצרה או של תקופות ארוכות יותר. אפילו חיי המשפחה שלי: הזוגיות הקשר עם הילדים, קיבלו מיימד אחר. מיימד של: להנות עכשיו ממה שיש כי מי יודע מה יקרה מחר... אור.

 

[לי סהר]

לבד וביחד

נכון אור אני אומרת שאני לבד וכ"ו אבל אני כן אומרת לפעמים חסר לי הבטחון בזה שמרה את השקט בלב, את המסוגלות לישון עם שתי עיניים עצומות ולא עין אחת בכוננות. וזה דבר שמקבלים אותו רק בילדות כי הילדות כידוע מפתחת בנו את האמון והבטחון בעצמינו או את ההיפך. אז גם לי יש משפחה וחברים ואהבה רבה ועדיין חסרה וכנראה תמיד תחסר אהבתה של אם, תמיד אתגעגע למגע יד מבטיח "אני כאן, בשבילך"... לבנה

 

[לי סהר]

כל השורה הראשונה לא ברורה

נכון אור גם אני אומרת שאני לבדי יכולה להם לחיים וכ"ו אבל אני גם אומרת שלפעמים חסר לי הבטחון הזה שמשרה את השקט... סליחה לבנה

 

[צוות מקום]

אני תוהה

אם אין תחליף. אני רגיל לומר, שיש חור שחור, בנוגע לאהבת אם / הורה, ושאם אין אותה בילדות, תמיד תהיה ההשתוקקות לה, אבל לא יהיה מה שיספק אותה. וכל דבר במקומה יהיה תחליף חיוור. והנקודה שלבנה מזכירה, היא שמעבר לחוסר עצמו באהבת הורה, נוצר כאפקט נוסף, גם חוסר היכולת לפתח אמון בבני אדם, וביטחון בעצמנו וביכולת שלנו. וכאן אתן מדברות על תחליפים, ואני כל הזמן מנסה לבדוק, אפילו ברמה של תחליפים, האם זה יתכן. אז הנה אתן מדברות על לפתח קשרים אחרים, ולספוג מהם אהבה. והשאלה היא עד כמה אנחנו יכולים באמת לתת לתחליפים האלה פתח להגיע אלינו, ובאמת לסמוך ולתת בהם אמון. אני יודע שאני, בימים אלה, נתקל בקושי מהסוג הזה. אדם שכנראה אוהב אותי, "אהבה נקייה" כמו שאני אומר, מבקש לתת לי. להעניק לי דבר מה. ואני ישר רץ לבדוק למה. למה הוא רוצה לתת לי - ומה הוא יבקש בתמורה. כאילו, אין אצלי במילון, אהבה שנקייה מאינטרסים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

 

[moon-light]

אהבה נקיה מאינטרסים....

מובן שכל "אהבה" שכזאת מיד מקפיצה אצלינו את מנגנוני ההגנה... ואז אנחנו חוסמים את אותה אהבה ולא נותנים לה להגיע קרוב מדי. כדי לא להיפגע... שוב... ואנחנו מפסידים... אפילו אם אותם אנשים בעצם רוצים משהו מאיתנו, אנחנו מפסידים. מפסידים אהבה לה זקוקים. והיום אני פחות פוחדת להיפתח. יותר נותנת לאותם אנשים להיכנס. ומנסה לא לפתח ציפיות. להנות מרגעי האהבה האלו. ואם הם פוגעים, אני נפגעת ברגע הראשון. משתבללת, ואחר כך מנסה להבין מה קרה פה. בדרך כלל מגיעות הבנות שקשורות אלי, כי אותם אין לי שום כוונה או יכולת לשנות. אני יכולה רק לשנות את עצמי. ואני לומדת מכל משבר כזה משהו חדש על עצמי. וממשיכה הלאה... ונכון שאין תחליף לאהבת אם, אבל מהי אהבת אם? אני מכירה אותה רק דרך הנתינה שלי לילדי, לא קבלה מאמא שלי... ואני שמחה שלמרות שאהבת אם נחסכה ממני, אני מסוגלת להעניק אהבה ללא תנאים לילדי, וכיום גם לאחרים. נושא מורכב. מבלבל למדי. ואולי הכל מתחיל בשאלה: האם אנחנו אוהבים את עצמינו? האם כשנלמד לקבל ולאהוב את עצמינו נלמד גם לאהוב אחרים ולקבל את אהבתם?

 

[צוות מקום]

ומשהו שאני רוצה להוסיף

בהקשר הזה של החשדנות והציפייה לאותם דפוסים שליליים שיחזרו לעצמם. לפחות ממה שאני מכירה, נדמה לי ששני הדברים קיימים במקביל, למרבה הפליאה. כלומר אפשר לבטוח ולתת אמון אבל הצד שמצפה לרע מכל, לפגיעה, למשהו הנורא הפרטי שלו שיקרה שוב, אותו צד מרים את הראש לפעמים, למרבה הזעזוע של הצדדים. ככה, בגלל טריגר קטן ולעתים חסר משמעות, כאילו כל האמון נסגר בחדר אחר ושוב, יש חשדנות, שוב יש ציפייה לגרוע מכל. וכשמדברים, כך נראה לי, בגלוי על הצד הלא כל כך מחמיא הזה, אפשר לראותו אותו כמה שהוא באמת, לשייך אותו לתקופה ולאירועים שהולידו אותו במקור ולאפשר לאמון שוב לצאת מהחדר שבו הוא נסגר. אז אולי זה מעין משחק כזה בין השניים - אמון וספק, אמון וספק.

 

[moon-light]

הדברים שלך

ואני מניחה שזו אילנה כתבה, מתארים באופן מאד מדויק את דפוסי התנהגותי כל חיי. הציפיה לרע מכל, התסריטים הכי שליליים, הפחד להיפגע שוב.... המשחק בין אמון וספק... אני לא בטוחה שזה השתנה, אולי זה קיבל מיימד אחר. אולי אני כבר פחות מפחדת להיפגע, אולי אני מבינה, שהפוגע בי, מתנהג כך מתוך המצוקות הפרטיות שלו, ואין כוונתו לפגוע בי אישית. ואולי למדתי לקחת יותר אחריות על הדברים הקשורים בי, וללמוד את הלקח הנדרש מכל פגיעה כזאת. אני רואה בכל נפילה, פגיעה, משבר אמון, הזדמנות בשבילי ללמוד משהו חדש. ללמוד על עצמי. על תגובותי. על יכולת ההתמודדות שלי, על יכולתי לקום שוב ולהמשיך, מחוזקת מתמיד. הרי אומרים: "מה שלא הורג אותנו-מחשל אותנו". ונכון שהמשפט נאמר בציניות של בני נעורים, אך משום מה אני מוצאת עצמי משננת אותו בשעות משבר...

 

[צוות מקום]

מאוד מסכימה

הרי אי אפשר לטפל בפצע כל עוד הוא מכוסה בשכבות של תחבושות ואנחנו שוכחים מקיומו. ורק כאשר הכאב הישן, הפגיעות הישנה משמיעה את קולה, אנחנו יודעים איפה אנחנו עומדים מבחינת ההתמודדות שלנו עם השדים של העבר. וכן, זו אילנה

 

[MoonBeam]

מאד אינדבידואלי...

אצלי, אני קודם כל נותנת ונותנת ללא גבולות. לוקח הרבה מאד אכזבות מהצד השני עד שאני חותכת ולא רוצה עוד. כאלו ´תקועה´ אצלי כל כך הרבה אהבה ואני לא יודעת מה לעשות איתה. אז אני נותנת עד שנשרפת. גם היום, אני נמצאת ביחסים שאולי אם זה לא היה תקוע בי, כבר מזמן הייתי עוזבת. חלק מזה הוא בגלל שאני גם לא אוהבת את עצמי וכשמישהו מביע אהבה אלי, אני כל כך המומה שאני מרגישה שאני חייבת להחזיק אותו בכל מחיר. אבל, אני לא מדברת כאן על מערכות יחסים של זוג, אלא דווקא על חברות. ככה זה היה אצלי תמיד.

 

[לי סהר]

חשוב לי להגיד/להסביר

שאין כל קשר לאהבה שיש בי לתת ולקבל אל האהבה של אמא שחסרה כי ילדיי, קרוביי וידידיי לא חסרים מאהבתי השופעת לתת וליבי פתוח לקבל מהם וכמובן ישנם גם הנפילות/פגיעות מפעם לפעם שאני יודעת ללמוד מהם ולקום. אני מבדילה את כל אלו מאהבת האם החסרה ואני יודעת מה לא קיבלתי כי ראיתי את האהבה שאימי נתנה לאחיי ולאחותי, שמעתי את קריאות האהבה שהורעפו עליהם, אז אני בהחלט יודעת מה לא קיבלתי. וההפרדה שאני עושה באה לאמר שלא משנה כמה אהבה אני אקבל וכמה אתן, אל אהבתה של אמא נפשי תכמה (כנראה)לעד. לבנה

 

[moon-light]

כן... זה נכון...

מתחברת לדברים, ומנסה להבין בעצם מה שונה בינינו. ולא מוצאת. אולי השלמתי עם העובדה שאהבת אם כבר לא תהיה לי? אולי למדתי להדחיק את אותה כמיהה? אך הדחקה כוחה לפרוץ שוב, במקום אחר ובאופן שונה... אני מניחה שכרגע אני נמצאת במקום טוב, יחסית, ןלכן יכולה להתמודד עם החסך הזה. אך הנדנדה ממשיכה להתנדנד וסביר להניח שהחסך הזה יתפוס אותי כשהיא תרד למטה...