הרהורים
היום, קצת אחרי אחת בצהריים, בעלי התקשר להגיד שהכל בסדר. הוא עובד בבניין שנמצא מרחק 5 דקות ממקום הפיגוע בכפר סבא. פתחתי את הרדיו לשמוע מה בדיוק קרה, כי הוא ידע לדווח רק על אמבולנסים וניידות ויריות שהם שמעו. ביד אחת החזקתי את הסלולרי ודיברתי איתו ואת היד השניה הנחתי על הבטן, וליטפתי מבחוץ את העובר שפתאום נהיה מאוד פעיל. וכל זה כשאני באמצע כתיבת מסר למישהי מהפורום השכן. פתאום הכל קיבל משמעות חדשה. אח"כ נזכרתי ש"עלינו כיתה" ל-IVF כמה ימים אחרי שהתחילה האינתיפאדה או המלחמה (איך שתקראו לזה זה לא משנה). אני לא יודעת עדיין אם זה בן או בת, ולא רוצה לחשוב על עוד 18 שנה+כמה חודשים. מספיק מפחיד לחשוב על מה שקורה ברחובות, ליד הבית, ליד העבודה. עד לפני כמה ימים עוד התלבטנו לאן אפשר לטייל בפסח (לפני שבועיים בערך בעלי הציע את הגליל המערבי-אז זה עוד היה בטוח) עכשיו אפילו ללכת לעבודה נהיה מסוכן. אנחנו רגילים כל כך להלחם, להתאמץ, לא לוותר ולעשות הכל בשביל ילד משלנו, וכשמצליחים סוף סוף מרגישים שהכל קטן עלינו אם הצלחנו, ורק היום הבנתי שהחיים יהיו הרבה יותר מורכבים ולא כל כך תלויים בנו, כשנגיע לפיסגה ונחזיק תינוק בידיים. סליחה על הפסימיות. הפעם זה פשוט היה קרוב מדי.
היום, קצת אחרי אחת בצהריים, בעלי התקשר להגיד שהכל בסדר. הוא עובד בבניין שנמצא מרחק 5 דקות ממקום הפיגוע בכפר סבא. פתחתי את הרדיו לשמוע מה בדיוק קרה, כי הוא ידע לדווח רק על אמבולנסים וניידות ויריות שהם שמעו. ביד אחת החזקתי את הסלולרי ודיברתי איתו ואת היד השניה הנחתי על הבטן, וליטפתי מבחוץ את העובר שפתאום נהיה מאוד פעיל. וכל זה כשאני באמצע כתיבת מסר למישהי מהפורום השכן. פתאום הכל קיבל משמעות חדשה. אח"כ נזכרתי ש"עלינו כיתה" ל-IVF כמה ימים אחרי שהתחילה האינתיפאדה או המלחמה (איך שתקראו לזה זה לא משנה). אני לא יודעת עדיין אם זה בן או בת, ולא רוצה לחשוב על עוד 18 שנה+כמה חודשים. מספיק מפחיד לחשוב על מה שקורה ברחובות, ליד הבית, ליד העבודה. עד לפני כמה ימים עוד התלבטנו לאן אפשר לטייל בפסח (לפני שבועיים בערך בעלי הציע את הגליל המערבי-אז זה עוד היה בטוח) עכשיו אפילו ללכת לעבודה נהיה מסוכן. אנחנו רגילים כל כך להלחם, להתאמץ, לא לוותר ולעשות הכל בשביל ילד משלנו, וכשמצליחים סוף סוף מרגישים שהכל קטן עלינו אם הצלחנו, ורק היום הבנתי שהחיים יהיו הרבה יותר מורכבים ולא כל כך תלויים בנו, כשנגיע לפיסגה ונחזיק תינוק בידיים. סליחה על הפסימיות. הפעם זה פשוט היה קרוב מדי.