הרהורי בוקר ../images/Emo42.gif
אח איך השתננו...ואנחנו חשבנו שילדים הופכים לנו את החיים (זה נכון בעצם). אופנים מבלבלים אותם כבר לגמרי. אני לאט לאט רואה איך הפכתי לאדם של בוקר. מוקדם בבוקר. עשר וחצי, אחד עשרה בלילה מקסימום אני כבר די קרוע (אפילו אחרי שינה ממושכת באותו הבוקר)...מחפש את המזרון...בטח אם יש רכיבת בוקר. אתמול לאחר "שנים" של חוסר יציאות רציניות, בטח שלא בגפנו, הפקדנו את פרי יצירתנו אצל סבתא ויצאנו לתור את העיר הגדולה=תל אביב. אין ספק שנהיינו פרובינציאלים רציניים...שכן הרגשנו כמו בחו"ל בביקור במתחם שפך הירקון ששמענו עליו רבות. זוגתי לא הפסיקה להלל כל פינה שעברנו. ככה ישבנו לנו במקום פלצני, אכלנו את הפיצה היקרה ביותר מעולם (אבל טעימה), נוף לים משהו מדהים...ים של כ***ות (איפה מיצרים את הג'ינסים האלה שנגמרים כל כך נמוך?) שיצרו את האפקט כמו בפרסומת הזאת לשמפו שלכולם יוצאות העינים...לא חשוב...המון רוכבי אופנים עוברים בסך על כל מני מדבקות וש"מ ושאר ירקות. קבוצה ע-נ-ק-י-ת של גולשי רולרבליידס בסוף המסלול האורבני שלהם. צעירים עם בגדים הדוקים (בנות), ללא חולצות (בנים), אנרגיות מטורפות, נצנצים, הורמונים - מדליק. ואני יושב ונהנה (בחיי) אבל חושב כל הזמן איך מתקצרות לי השעות שינה עד להשכמה של חמש בבוקר לרכיבה (ורשף עוד מתקשר אלי באמצע לבטל למחר כי לא בא לו לישון 3 שעות
- ומה איתי?). ואני ממש מבסוט ככה לשבת בערב חג האהבה, עם אהבת חיי, ברומנטיות, אבל מגניב מחשבה מודאגת על הרכיבה מחר ואיך יהיה לי כך לעלות את כל העליות האלו של יער צרעה אל דרך הפסלים. גם אפקט העיפות שתארתי למעלה הגיע ובגדול ופתאום כבר ממש נקרעתי...לא לפני שיצאנו לצעדה ארוכה עד קצה הנמל וחזרה (לאן נעלמו כל המועדוני צלילה?). הגענו רצוצים הביתה רק כדי לגלות שעקב נסיבות משונות במקצת אין לנו מפתח לדלת האינטרקום. בחרנו בשכן חסר מזל שציפצפנו לו...ופתח לנו בנימנום(בבוקר התקשרתי להתנצל והם לא ידעו על מה אני מדבר). 4 שעות שינה והופ לרכיבה. אחרי ערב כל כך ארוך ולילה קצר הימים מתחברים וזה מן גבול מטושטש שמקשה קצת להכנס לרכיבה. אני בשטח או בבית קפה? הפחד מהעיפות נמוג ולאט לאט נכנסים לקצב ולתחושה הרגילה שכוללת הכל: האויר, נוף, מאמץ, זיעה - כיף. תאמינו לי - אני איש של בוקר, מוקדם בבוקר, על שני גלגלים. 23 ק"מ - שעה וארבעים - יער אשתאול, יער צרעה, דרך הפסלים.
אח איך השתננו...ואנחנו חשבנו שילדים הופכים לנו את החיים (זה נכון בעצם). אופנים מבלבלים אותם כבר לגמרי. אני לאט לאט רואה איך הפכתי לאדם של בוקר. מוקדם בבוקר. עשר וחצי, אחד עשרה בלילה מקסימום אני כבר די קרוע (אפילו אחרי שינה ממושכת באותו הבוקר)...מחפש את המזרון...בטח אם יש רכיבת בוקר. אתמול לאחר "שנים" של חוסר יציאות רציניות, בטח שלא בגפנו, הפקדנו את פרי יצירתנו אצל סבתא ויצאנו לתור את העיר הגדולה=תל אביב. אין ספק שנהיינו פרובינציאלים רציניים...שכן הרגשנו כמו בחו"ל בביקור במתחם שפך הירקון ששמענו עליו רבות. זוגתי לא הפסיקה להלל כל פינה שעברנו. ככה ישבנו לנו במקום פלצני, אכלנו את הפיצה היקרה ביותר מעולם (אבל טעימה), נוף לים משהו מדהים...ים של כ***ות (איפה מיצרים את הג'ינסים האלה שנגמרים כל כך נמוך?) שיצרו את האפקט כמו בפרסומת הזאת לשמפו שלכולם יוצאות העינים...לא חשוב...המון רוכבי אופנים עוברים בסך על כל מני מדבקות וש"מ ושאר ירקות. קבוצה ע-נ-ק-י-ת של גולשי רולרבליידס בסוף המסלול האורבני שלהם. צעירים עם בגדים הדוקים (בנות), ללא חולצות (בנים), אנרגיות מטורפות, נצנצים, הורמונים - מדליק. ואני יושב ונהנה (בחיי) אבל חושב כל הזמן איך מתקצרות לי השעות שינה עד להשכמה של חמש בבוקר לרכיבה (ורשף עוד מתקשר אלי באמצע לבטל למחר כי לא בא לו לישון 3 שעות
