הרהורי יום הכיפורים.

[ixmix]

הרהורי יום הכיפורים.

אני שוב בבית, יושב וקורא ספר. אמיר גוטפרוינד כותב על המשפחה שלו, דור שני, דור שלישי. ספר טוב מאד, אחרי "תולדות האהבה" הייתי צריך משהו יותר מציאותי (ואיך זה לעזאזל שלאחרונה אני קורא יותר על השואה). נסעתי לפולין פעמיים, הלכתי על האדמה רוויית הדם של אושוויץ, הרמתי שם אבן לפני שנים (היא עוד בכיס שלי). אמרתי סליחה וסליחה וסליחה, לסבא שבקושי הכרתי, לסבתי המגוידת הלנה חולת הלב שכאילו קרויה על שמה של היפה בנשים ובעצם תקתוק השעון המהיר מדי גזל את יופיה ואת חייה. לסבתא אירה שלי שמתה רק לפני שנתיים ובסוף חייה זעקה לנאצים שישחררו, לרוסים, לפולנים ולכל מי שעוד חי בהזיותיה. אחרי כל השנים שהכל היה בפנים התברר לי שבעצם כלום לא נעלם, הפחדים שרדפו אותה בצעירותה המשיכו עד סופה. אני לא פוחד מהם. אני פוחד מאיתנו, ממה שפהכנו להיות, ממה שלא הפכנו להיות. אני פוחד מרצח העם באפריקה (זה שהמדינה שלי לא יוצאת נגדו כאילו הם יהודים) מהכיבוש, מעזה, מרמאללה שאת סימטאותיה אני מכיר טוב יותר מאת חצרותיה של תל אביב. אני פוחד מהבועה, פוחד מאלה שאומרים שתל אביב היא בועה, פוחד ממה שקורה לנו. אני יודע שגם אנחנו יכולים להיות כמוהם, שאז היינו הקורבן, היום אנחנו הכובש ומחר מי ישורנו? על החולצה שלי כתוב שכל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם וזכויותיהם. אני מאמין בזה, אולי אני תמים. ואני מבקש סליחה מאלוהים. סליחה שלא צעקתי מספיק, סליחה שלא נאבקתי יותר, סליחה שאני רק אבן קטנה שמידרדרת במורד ומנסה לשנות את העולם, ונראה לי לפעמים שאני מסוחרר והשינוי לא בא, או שהוא כל כך איטי. סליחה סבא וסבתא, יום הכיפורים כעת, זה זמן לסלוח ולחזור ולהזכיר שכולנו יצאנו ממצריים, ממשרפות אושוויץ הארורה. לסלוח ולהזכיר, לסלוח ובאמת לא לשכוח. לסלוח ולחיות ולחגוג את האנושיות, את ההומאניזם, את מרחב הבחירה.לחנך את ילדינו לאהבה, לשאוף לשלום ולרודפו, לקום בבוקר לעולם מעט טוב יותר בכל יום, להילחם על עקרונות חופש ומרחב אנושיים. יום כיפור היום.

 

[טיפקסית]

הרהורי יום כיפור שלי

עכשיו יום שני לפנות בוקר,יום הכיפורים,עוד יום חופש מהבסיס. אתמול כתבתי הודעות סליחה ושלחתי לכל אלו שהרגשתי שאולי פגעתי בהם השנה,ואני מקווה כי הם יסלחו לי על כל הטעויות שלי,על אף שנראה כך,איני טלית שכולה תכלת. אני לא צמה מסיבות בריאותיות,אבל כן,מרגישה צורך לכפר על מה שעשיתי השנה הזו,ודאי שעשיתי אי אלו טעויות בדרך. השבוע ימלאו 33 שנה למלחמת יום הכיפורים,ואני חושבת על דוד שלי,הלום הקרב שיצא למלחמה,ואיבד חברים ומפקדים מול העיניים,כשלחם במסגרת חטיבה 600,שבמקרה אתמול פורסמה עליה כתבה במסגרת אתר ויינט. היום משדרים בקיבוץ את סרטו של עמוס גיתאי "כיפור", כמובן שאקום כדי לצפות בסרט,ואף להקליט אותו. אני חושבת שאלו שם למעלה במדינה שלנו צריכים לבקש סליחה,על כל מה שהבטיחו ולא קיימו השנה,על כך שבזמן שהם יושבים במשרד,ישנם אנשים שרעבים ללחם,וישנם אנשים שסובלים מתחת לאף איפה היו המנהיגים שלנו במלחמה האחרונה? האם נרדמנו בשמירה? עבורי יום כיפור זה לקחת פסק זמן,ולחשוב על כל מה שחלף אותנו בשנה הזו,לא לתת לזכרונות להישכח. השנה האחרונה הייתה רוויות אירועים,שהאחרון שבהם,מלחמת לבנון השנייה,השאיר לי טראומה לכל החיים,אבל אולי עוד כמה שנים אנשים כבר לא יזכרו,לא ידברו,ייתנו למלחמה לשקוע,אם לא נוציא את הרגשות החוצה נשלם על כך את המחיר. המלחמה האחרונה לקחה את רס"ן ניסן שליו ז"ל,כקורבן,ניסן,האחיין של דודה שלי,סה"כ בן 36,שאת המוות שלו יתכן שניתן היה למנוע,ניסן היה טייס מסוק היסעור שהופל ע"י החיזבאללה בדרום לבנון ב-12.8.2006,רק על עצם העובדה שהמדינה הפקירה אותו,ואת רבים מחבריו בשטח,מבלי לעשות דבר,על כך אין לי כפרה. ומה לגבי החיילים החטופים-גלעד שליט,אלדד רגב ואהוד גולדווסר,כל יום שעובר,ועדיין אין אות חיים,ולכשיחזרו,כיצד ניתן יהיה לכפר על העוול שנעשה להם ולבני משפחותיהם. עבורי יום כיפור זה לשמוע מאבא ומהדודים על אודות המלחמה ההיא שהייתה לפני 33 שנה,וכשלפתע אני שמה לב כאילו המדינה שלנו חוזרת על אותן הטעויות,לעזאזל,למה אנחנו לא לומדים דבר מהעבר? כדאי לנו לתקן את דרכינו ומהר,דרכינו כמדינה,וכל איש את דרכו האינדיבידואלית שלו. אני מקווה שעד יום כיפור הבא,נמצא את עצמינו באופק טוב יותר,במדינה טובה יותר. אנחנו חיים במדינה שבה פוליטיקאים מושחתים,בכירים שמועמדים לדין באשמות שונות,אנחנו חיים במדינה בה השאננות שולטת ,אם זו המדינה שלנו אנו הולכים לאבדון,זה הזמן של כולנו לעשות את חשבון הנפש,ולמצוא את התשובות,רק כך נוכל לבנות שנים טובות יותר.