הרהור נוסף

[מהורהרת12345]

הרהור נוסף ../images/Emo13.gif

העמדתי אצבע באוויר,ואחריי כמה זמן שמתי לב שקשה לי להרגיש אותה.אחר כך נגעתי עם האצבע בפנים שלי(סתם לדוגמא)ואז,רק כך,התחלתי להרגיש בה. זה הביא אותי לחשוב שהאצבע הזו צריכה מגע עם הסביבה כדיי להרגיש בעצמה. ובכן למה זה כך? גם עם בניי אדם,הם צריכים לפעול בתוך הסביבה ולראות איך אנשים אחרים עושים דברים כדיי שתהיי להם מין ביקורת כזו..ואם הם צריכים את המגע הזה ואת ההשואה הזו לסביבה,זה בעצם אומר שהם לא יוכלו להסתדר לבד בכוחות עצמם,בעצם זה מפחית מערך האינדיבידואליות,חופש הבחירה ,החירות, העצמאות והחוסר תלות. אח"כ שילבתי בין שתי כפות ידיי,ושמתי שלאחר כמה זמן כל יד מפסיקה להרגיש בעצמה,והיא מתערבבת(מבחינת התחושה)ביד השנייה,כשבעצם לא הרגשתי עוד הבדל והפרדה בין שתיי הידיים מבחינת התחושה כי הטמפרטורה של שתיי הידיים התאזנה ובכך הם הפכו למשהו אחד. אני לא יודעת למה,אבל זה ממש עיצבן אותי.איך זה שכף היד שלי מאבדת את ההרגשה שלה בעצמה כשהיא משתלבת עם כף היד השנייה? האם היא לא מספיק חזקה כדיי לראות ערך בעצמה גם כשהיא משולבת עם כף יד אחרת? אחריי הרבה זמן,היידים שלי הפכו להיות משהו לגמרי אחד,נורא מעורבב כזה וחסר גבולות ,הפרדות או הבדלות. גם תמיד יש פחד של איבוד הזהות העצמית בהמון.כאילו משהו מימך הולך לאיבוד,גם במסגרות גדולות זה ככה,כמו הצבא,שאתה כבר לא מבין מי אתה,מי אתה מבפנים שלא קשור לדברים אחרים מבחוץ. לא יודעת מה בדיוק רציתי לומר,רק כל מיני מחשבות.

 

[hilabarak]

אני אענה לך מזווית הראייה שלי

על החיים. אם האהבה שהיא "הכל" רוצה לחוות עצמה, מה עליה לעשות ? היא מייצרת אשליית נפרדות. וכך השלם יוצר סך של החלקים שמרגישים נפרדים אך הם בעצם אחד. זה טיבו של היקום, לפי אמונת העידן החדש. עכשיו זה יענה על הרבה שאלות ולא רק על זו. האמא מרגישה נפרדת מהתינוק (הרי אם יקום בשתיים בלילה היא תחייך אליו, אבל אם במקום לחזור לשון אחרי חצי שעה, יישאר ער עד 5 בבוקר היא כבר תהיה עצבנית, גם עליו - כל הורה נורמלי מכיר זאת). זאת אומרת שיש אשליית נפרדות למרות שבשלב זה של החיים הם יחידה אחת בבירור. כל איבר בגוף הוא עצמאי, אך חלק מהגוף השלם. כל אדם הוא נפרד, אך חלק מהמשפחה ומהחברה ומהארגון בו הוא עובד. אנחנו נפרדים מכדור הארץ, אך אנחנו חלק ממנו. אנו מרגישים קשר מוזר לאדמה גם אם איננו חקלאים. זאת אומרת שהנפרדות היא אשלייה שנועדה כדי שתיהיה חוויה. אם יד לא מתחכחת ביד אין חוויה. אם השכל שלי, לא מתחכך בשלך אז אין חוויה. ואם אמא רק תתעלף מאושר מהתינוק בלי שהוא יתיש אותה, אז גם לא תיהיה חוויה. זאת אומרת שבמקום שיש הרמוניה וגן עדן, החוויה נעלמת. הדרך היחידה לחוות היא דרך חיכוך, אתה חווה את החיכוך עצמו. ואם הכל נולד מאותו מקור, כולנו היבטים שונים של החיים או של האלוהות או של היקום. הדרך היחידה שנתכחך כדי לחוות היא לצור אשליית נפרדות. זה בעיני טיבה של "אי הנחת" בחיים, אותה חשה מרבית האוכלוסיה. ה"מאבק" בין הידיעה האינטואיטיבית שכולנו "אחד" ואם נפעל כך עולמנו ישתפר. לבין אשליית הפירוד (האגו = יצר ההישרדות) שמאלץ חיכוך למען יהיו חיים. הרי אם אפעל לפי פילוסופיית ה"אהבה", אז כשאראה נמר ארוץ לחבק אותו וזה לא חכם. אשליית הפירוד מהנמר היא זו ששומרת עליי, היא זו שגורמת לי להתפעם מיופיו. היא זו שגורמת לי לחוש פחד ממנו. זאת אומרת שללא הפירוד לא נחוש כלום.

 

[אדון נוטרדם]

אני לא בטוח שהבנתי לגמרי אותך?

מה שלמעשה אמרת זה שחייבת להיות שנאה בשביל שתיהיה אהבה? ושחייב להיות צד שלילי לדברים בשביל שנראה את הדברים באור חיובי?

 

[hilabarak]

פחות או יותר כן, אבל צריך להיזהר

בפירוש הזה. כי לכאורה הוא מלמד על משהו קיצוני. החיים המודרניים בנויים ככה, אבל כאשר הקטבים פחות קיצוניים. אדגים : כשההורים שלי שומרים על הבת שלי למשך 3 שעות, אז כשאנחנו חוזרים לקחת אותה, אנחנו מתחבקים כאילו נפרדנו לחצי שנה (אצל כל הורה נורמלי לילד קטן זה ככה, לפחות ממה שראיתי בחיים). אז ללא פרידה אין געגועים. אבל לא צריך כמו פעם לצאת לשנה בים כדי להתגעגע (ואז אתה נע בין חוסר משפחה לאושר של הפגישה). החיים המודרניים, בגלל המובנות שלהם מספקים יכולת ל"חוות" עליות ומורדות בלי שאיבדנו את המהות. אתה יכול לחוות צניחה חופשית או באנג'י בשבת, והיעדר צניחה חופשית או באנג'י, במשך השבוע. וכך מצד אחד אתה חי חיים מלאי הרפתקה, מצד שני אתה גם לא "מוזיל את ההנאה" על ידי שימוש יום יומי. וכך אתה נע בין מה שאתה אוהב למה שאתה עורג, ונשארים לך חיים. בספר "שיחות עם אלוהים" נשאלה השאלה, אז מה הטעם בכל זה ? לנוע בין קטבים ללא תוחלת ? אז ניתנה דוגמא : "נניח שהיה מתאפשר לך לקיים יחסי מין בכל עת שתחפוץ ועם מי שתחפוץ ואותה אישה תסכים. האם היית מרוצה ?". שואל השאלה ענה, "כמובן". נשאל שאלת המשך "ואם היה נאמר לך שבין יחסי מין ליחסי מין תצטרך לנוח זמן מסויים". השואל ענה, "זה ברור מאליו". זה הטעם, כדי לחוות "מין", עלייך לחוות "הפסקת מין". כך גם כל הנאה בחיים, אתה חייב לחוות גם את חוסר ההנאה. אם אינך טיפוס קיצוני, אז אתה מייצר ביום 20 הנאות שונות ויש לך 20 חוסר הנאות. זה חוסר ל"הארה" של בודהא, שעלייך לטפל בכמיהה הקבועה לתענוגות, במקום לנסות להשיג עוד ועוד תענוגות. אדם שיודע לנוח בין הנאה להנאה, הוא היחיד שיכול ליהנות. ודרך אגב, לפי בודהא (אבל גם אני מאמין בזאת) גם כמיהה לאמת, היא כמיהה. יותר נכון לשאול "מדוע אני כמהה לאמת"(חקירה פנימית), מאשר לבלות ברדיפה אחריה (חקירה חיצונית). כי חקירה פנימה, מושכת אלייך דברים. חקירה החוצה, מבריחה את נשוא החקירה (חוק ראשון של ניוטון, על כל כוח שתפעיל, יפעל כוח נגדי).

 

[מהורהרת12345]

אז אתה אומר

שבעצם החיכוך הזה(שניראה לי שזה בעצם ניגוד,פער מסויים)יוצר את החיים עצמם.אתה צודק,אבל לפי דעתי זו גישה השלמתית מידיי,אם כי נכונה. זה כמו שאומרים שהטוב צריך את הרע כדי להגדיר את עצמו..אז מכאן ניתן להסיק שאנחנו צריכים את הרע הזה בחיים שלנו..נו יופי,איזה ערך עכשיו יש לדברים אם אנחנו צריכים את הרע הזה?זהו פרדוקס. בכל מקרה,תגובה טובה.

 

[hilabarak]

לחיים יש ערך כל עוד אינך קיצוני.

אין טעם במסעדה אם אינך רעב. זה לא אומר שצריך לא לאכול יום שלם לפני שהולכים למסעדה. צריך שלוש שעות לפני להתאפק ואז מגיעים עם רעב קל ואפשר גם להתענג על הרעב הקל המהול בציפייה ואחרי זה מהאוכל. ללא רע אין טוב, זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מהרע. הרע יוצר סבל רק בקיצון. אם נתווכח וויכוח פוליטי לוהט עם קצת כעס וקצת יצרים נוכל להינות. אם תחסמי לי את התנועה בגין וויכוח פוליטי אז קשה ליהנות ולמצוא טעם. אם תחפשי איזון, תמצאי את הטעם. אם תחפשי את הטעם, הרי הוצאת עצמך מאיזון כי החיים נעים בין טעם לחוסר טעם.

 

[מהורהרת12345]

למה אני לא צריכה לחפש?

למה אני צריכה לוותר,אם זה משהו שאני רוצה?אם אני לא אחפש,יש סיכוי שזה לא יבוא וזה סיכון שאני לא מוכנה לקחת. אני לא יכולה להתאזן עם העולם,אני לא יכולה פשוט להרגיש בנוחיות ואולי גם בחוסר שליטה ומודעות שכזו..אני יודעת,אני רודפת אחריי דברים לא קיימים,אבל אני לא יכולה משהו אחר,בלעדיי זה אין לי כלום.

 

[hilabarak]

קודם כל, הגדרת את פרדוקס הקיום.

ברגע שאתה רוצה משהו, אתה מרחיק אותו ממך. יכול להיות לך רק דבר שאתה יודע שיש. אינך יכול לרצות את מה שקיים. אם אתה רוצה משהו, הגדרת שהוא איננו. לגביי החיפוש אחר משמעות זה בדיוק הפרדוקס. את כל כך מפחדת להישאר בלי משמעות אם תפסיקי לחפש, שאת מאבדת את המשמעות בגלל החיפוש. את לא רואה את המשמעות בגלל שאת מחפשת אותה. פחד הוא ההיפך מהרצון. הפחד להישאר ללא משמעות לחיים, הוא "רצון להימנע מחיים ללא משמעות". ואם אתה "רוצה להימנע ממשהו" הגדרת שהוא קיים. תשחקי עם זה קצת ותראי שרצון מרחיק ופחד מקרב. את עושה דבל אקשן, גם את מפחדת מחוסר משמעות וגם רוצה מאוד משמעות. אלו "עבירות בטיחות חמורות" כנגד ה"משמעות". היא תגע רק לאדם ש"מאמין" שהיא קיימת ומבין שהוא פשוט לא רואה אותה. אבל אדם ש"מאמין" שהיא קיימת והוא לא רואה. יפעל שונה בתכלית, הוא לא ישאל כל כך הרבה, כמו שיתחיל לעשות ניסויים כמוני. ואם מישהו מציע לו דרך הגיונית או סתם טוען שהוא מצא משמעות, אז אותו אדם ינסה ומקסימום יעזוב. אבל הפחד שלך מעוור, את עסוקה בו. כי אם לא היית עסוקה בו, היית שואלת "ברק, וואלה תמליץ משהו. ננסה ונראה, מקסימום עוד טמבל קשקש לך בשכל". אבל את כל כך בטוחה שאין, שאת לא מאמינה לי שמצאתי ואז את לא מקשיבה ובעצם לא רואה את המשמעות שהיא תחת העיניים שלך. הכל פילוסופיה בגרוש, אני לא עוסק בזה בדרך כלל. אבל פשוט כל פעם שאני מנסה לגעת בתכלס של ראיית המשמעות (כדי שפוט תנסי ומקסימום תראי שטעיתי), את מחזירה לפילוסופיה וכך אני נאלץ לענות בשפה שלך.