הרהור על מצוות כיבוד הורים../images/Emo158.gif
חג שבועות בפתח.ריח מאפה גבינה טרי,פרחים בשלל צבעים ובזבוז מים כאילו היינו ארץ משופעת מים. החג הזה הוא גם חג מתן תורה. ושם, הדיבר הרביעי כמדומני, מצווה עלינו לכבד את ההורים. משהו שהוא כל כך מובן מאליו. האומנם? הבורא שלנו ידע את טבע האדם, וכנראה מצא לנכון לעגן בחוקה הדתית את זכויות ההורה. במיוחד כאשר הוא קשיש ונזקק. אמש, במיון שמעתי את הרופאה שואלת את החולה במיטה הסמוכה לאמא שלי איפה המשפחה. " הביאו אותי והלכו" השיבה. והיום במעלית בית החולים הוביל סניטר חולה קשיש שמירר בבכי. לשאלת האנשים, השיב הסניטר כי החולה לא נאנק מכאבים אלא מצער על שאף אחד מבני המשפחה לא הסכים להשאר איתו. הלב נחמץ.בבית חולים אתה נחשף הרבה להזנחה של הורים חולים, כמו שאתה רואה אהבת ילדים להוריהם. אבל הכי הרבה אתה רואה, בעיקר במחלקות הסיעודיות עובדים זרים. אחד הדברים הכי קשים לי בטיפול באמא הוא החלפת התפקידים. לא איכפת לי לנקות, לבשל, לרחוץ, לנגב ישבן מלא קקי ועוד ועוד. קשה לי שאני צריכה להחליט בשבילה. ולא אחת אני מתלבטת רבות בנסיון להבין מה היתה רוצה אמא. לקבוע במקומה. בקיצור להיות לה לאמא. יש מצבים שעלי לקבוע משהו לטובתה ועיניה הפגועות והלא מודעות לצרכיה האמיתיים רודפות אותי. גם בחשכה אין הכאב שניבט מהן כבה וצורב את ליבי. מחד אם תתרצה ותוותר לבטח תמהל בתפקידך לשמור עליה ואם תכפה עליה משהו שהוא לטובתה, אתה חש רגשי אשמה.זהו לחם חוקינו ה"עובדים הפיליפינים" של הורינו. היום במחלקה, כשצוות בית החולים כפה על אמא להיות בטיטול, דבר שהיא מתנגדת לו בתוקף וחשה מושפלת, היא כעסה עלי. בבית אני משלמת את המחיר ומנקה, העיקר לא לפגוע בריגשותיה. היא ביקשה לרדת לשירותים. כמובן שלא יכולתי לבד לקחת אותה ועל צוות כוח העזר אין מה לדבר. היא התאפקה בעקשנות, מיאנה לאכול. אבל, הטבע היה חזק ממנה והיא שילשלה בטיטול. יצאתי למסדרון רק לדקה קלה להביא מים וכששבתי היא היתה מלאה בצואה ועלבון צרוב שניבט מעיניה. אני לא יודעת למה, אבל יש לה מנהג חדש כשהיא עושה צרכיה להכניס את ידה ולגעת. אולי מגרד לה אולי מציק לה, אין לי מושג. כל היד היתה מרוחה. גם בין הציפורניים. ניקיתי את היד ואת מה שדבק בין ציפורניה. היא שוב ושוב ניסתה להחזיר ידה לישדבנה ולגעת. ואני הסברתי פעם אחר פעם שאסור. ואחר כך הרמתי קול כדי שתחדל ולבסוף אף אחזתי ידה בכוח מונעת ממנה להזיזה. חשתי איך כאב פושט בתוכי. אני יודעת כי אסור לנו ללכת נגד ההיגיון של החולה, לא לסתור את דבריו גם אם הם לא נכונים או פוגעים ולא להתווכח איתו.זו הדרך הנכונה. אבל לא יכולתי. אולי בגלל מבטי הזעם ותחושת הקבס שעלתה בעיניי האנשים, ואולי באמת כי זה עלול לגרום לה לזיהום וחייבים לשמור על היגינה.לא משנה הכאב שלא כיבדתי את אמא ופגעתי בריגשותיה גרם למעיין דמעות לפרוץ מתוכי. האם באמת טובתה של אמא עמדה לנגב עיניי, או שאולי טובת האני החיברותי שבי? האם אין די שהיא מושפלת על שהיא נאלצת לעשות צרכיה בטיטול כתינוק ועוד ברשות הרבים ובלי צינעת הפרט שכולנו נהנים ממנו בין כותלי השירותים, שאני מוסיפה על זה השפלתה ע" י ביתה. בת הזקונים שבעיניה תשאר תמיד קטנה? העלבון היה מרוח על פניה. ואת ריגשי האשם איני מצליחה למחוק גם כעת כשאנחנו חזרה בבית אי אפשר למחוק אותם לא ע"י מים וסבון, ואפילו לא ע"י ליזול או אקונומיקה. ומה קשה יותר. נזקי הזהום ממגע עם חיידקי הצואה או פצעי העלבון על שצעקתי עליה והרמתי ידי? נגד זה שום אנטיביוטיקה לא תועיל. וצלקת עלבון מעולם לא תגליד. ערב חג מתן תורה, ובחוקה שלנו ציוו עלי לכבד את אמי- האומנם אני מקיימת צו זה?
