הרהור קצר
אנשים רבים אשר רבים, בין אם זה על נושאים פעוטים או על נושאים הרי גורל. עושים זאת מתוך חוסר מודעות למצב הדיכוטומי שבתוכו שרויה המציאות שנולדנו איליה . אפשר להגיד שהם פשוט רבים על הכאוס המוחלט. אי אפשר להאשים אותם ואי אפשר לכעוס עליהם. הם פשוט לא רואים את הכאוס והדיכוטומיה. עם זאת אל לשכוח את הפן הפסיכולוגי לכך שאנשים רבים בינייהם. אנשים רבים בינהם גם על מנת להתעלות אחד על השני . לתפוס מקום של שליטה וכח על השני . להיות יותר חזקים . זאת מתוך אהבת הכח התבועה בכל אדם. יש אנשים שאצלם אהבת הכח מפותחת מאוד והם עוברים לשלב הבא של אהבת העוצמה הפנימית שלהם. יש אנשים שאצלם אהבת הכח לא מפותחת והם פשוט נלחמים בכל האמצעים על מנת להתעלות על האחר ולנצחו במונחים ארציים וגם במונחים תחרותיים. אנשים רבים נופלים במהלך חייהם אנשים אחרים צומחים וגדלים למצב רגיל של חיות מכונות שפועלות מתוך חוסר מודעות להתנהגותם להחלטותיהם ולמחשבותיהם. אלו שנופלים נחל'קים בעיקר לשתי קבוצות . 1.אלו שנופלים ובדרכם למטה הם מאבדים לחלוטין את העשתונות או את התפיסה הפרופורציונלית למצבם. הם "נשרפים ונשארים למטה. 2.אלו שבתהליך נופלים וחווים את אותן החוויות של אלו ש"נשרפים" אבל הם לא מאבדים את או את יכולת החשיבה החיובית. ולבסוף הם צומחים שתי מדרגות למעלה בסולם הרוחני. אפשר לדמות את המצב הזה לקבוצה של מטיילים ביער גשם עבות עם הרבה סכנות ופחדים בתוכו. קבוצה של מטיילים נכנסת ליער לטיול חסרי כל מפה שהי (חסרי הדרכה) ועליהם להגיע לצידו השני של היער. עוברים הימים ולאט לאט נגמרת כל האספקה של קבוצת המטיילים . לפתע קורים דברים מאוד מעניינים בקבוצה. חלק גדול מהמטיילים מתחיל לפחד יותר ויותר, אט אט הפחד משתלט עליהם וכובש אותם ובדרך משחיט את יכולת החשיבה ההגיונית שלהם . הם מחליטים להפסיק ללכת ופשוט לשבת ולחכות למותם, מתוך מחשבה שאין עוד אור בקצה המנהרה. החלק השני של המטיילים שהפחד לא הכניע אותם מנסה לעזור לחלק השני של המטיילים אבל לאחר שהוא רואה שאין בכך תועלת. הוא ממשיך לנוע, ושומר על העשתונות ועל התקווה שיום אחד הוא יצליח לצאת מהיער. בדרך נופלים ומתים הרבה מטיילים , כמובן שאלו שויתרו כבר מתו ממזמן. אבל אלו שלא וויתרו ממשיכים ולוקחים את מצבם באופן פרופורציונלי. למרות שגם הם נופלים לפעמים. במהלך החודשים ביער לומדים השורדים כיצד לשרוד ביער וחווים את הפחד במלואו ואט אט מתגברים עליו ומנצחים ולבסוף מוצאים את דרכם הבייתה כשביידים הרבה יותר עוצמה פנימית מאשר שהייתה להם לפני המסע. עכשיו אנחנו יכולים לשאול אבל למה חלק נפלו וחלק הצליחו . זהו המצב של הרבגוניות הכאוס והאקראיות של העולם . חלק מהאנשים מצליחים וגודלים בעוד חלך "נשרפים". ואין מה לעשות בנידון. ומה קורה עם ה"נשרפים" בעולם האמיתי? . חלק מהנשרפים מאבדים את החיים ושורדים בסבל.(גיהינום) חלק מהנשרפים מתאבדים או מתים(להשתחרר) . והחלק השלישי של הנשרפים נשארים בחיים במצב פגום שהם תלויים תמיד בגורם חיצוני שישאיר אותם בחיים.(רוב האנשים). בעולם קיימת רבגוניות . אין, פשוט אין מה לעשות כדי לשנות. כי זה בילתי אפשרי . כל אחד מגיע למקום שאליו נועד הוא להגיע. בחירה חופשית קיימת רק במימד הרחב של הדברים אבל במימד הארצי לא קיימת שום בחירה חופשית. אנחנו פועלים ומתפקדים עם הרבה פחדים שמונעים מאיתנו להתעורר לחיים האמיתיים של הנפש. אדם רגיל ללא כפייה של עזרה על חייו לא יוכל לעולם להתעורר. או להשתחרר מהמקום הנמוך שבו נמצאת הוויתו. כפייה חייבת להתבצע. לבד לעולם לא יצליח בודד להשתחרר. (פרט למיקרים מיוחדים כמובן). כל שכן אדם פגוע שרוצה להשתחרר. אדם פגוע שצריך עזרה כרמות אדירות על מנת להשתחרר ממתצבו. אדם צריך מזל בחייו על מנת להשתחרר מהסבל ומהכאב של המציאות בעולם. היות וכולנו רדומים . איך לעזאזל אפשר לצמוח. הרי המחשבה המתבקשת מהמצב שבו שרויים אנחנו הוא שאי אפשר לעשות כלום בעצם אלא רק לקבל את מצבנו בין אם בטוב ובין אם ברע. ההוויה האנושיות מחולקת לשלושה חלקים: גוף שכל ונפש. השכל יכול ליצור לעצמו כל דבר שהוא רוצה אבל הנפש מגבילה אותו הנפש שולטת גם על הגוף. השכל יכול ליצור לעצמו עולם של קבלה עצמית של המצב שבו שרויי האדם. הנפש לא יכולה לקבל מצב של חוסר סיפוק. היא תמיד תשאף להיות שמחה ומסופקת. הגוף האנושי הוא כלי תפקודי ומראה של שתי המנהלים - נפש ושכל. מן הדברים שנאמרו מתבקשת המסקנה שאדם אשר נצרך רק לקבל את עצמו ואת החיים. הרי שאדם כזה לא שמח במיוחד . והוא חושב שהוא יוכל להיות שמח רק אם יקבל את עצמו ואת עולמו. ועם הזמן השכל יוצר לאדם את העולם שהוא ביקש עולם שבוא הוא מקבל את עצמו ואת עולמו למרות שאין בו שום סיפוק. כנאמר הנפש לא יכולה לקבל מצב של חוסר בשמחה ובסיפוק. הרי שהאדם הזה שיצא מתוך נקודת הנחה שלקבל את עצמו זה כל מה שנשאר נתקל בנפשו ורואה כעט שזה פשוט בילתי אפשרי לקבל את עצמו. ועדיין כל מה שנשאר לו זה לקבל את עצמו. כפי שאתם רואים כאן נוצר מצב דיכוטומי (כמו שדיברתי עליו בתחילת המכתב) האדם הרדום\פגוע חייב לקבל את עצמו ואת חייו ובד בבד קבלה היא בילתי אפשרית. במצב הזה של ההבחנה נשארת לאדם רק מסקנה אחת. לקוות למזל .
אנשים רבים אשר רבים, בין אם זה על נושאים פעוטים או על נושאים הרי גורל. עושים זאת מתוך חוסר מודעות למצב הדיכוטומי שבתוכו שרויה המציאות שנולדנו איליה . אפשר להגיד שהם פשוט רבים על הכאוס המוחלט. אי אפשר להאשים אותם ואי אפשר לכעוס עליהם. הם פשוט לא רואים את הכאוס והדיכוטומיה. עם זאת אל לשכוח את הפן הפסיכולוגי לכך שאנשים רבים בינייהם. אנשים רבים בינהם גם על מנת להתעלות אחד על השני . לתפוס מקום של שליטה וכח על השני . להיות יותר חזקים . זאת מתוך אהבת הכח התבועה בכל אדם. יש אנשים שאצלם אהבת הכח מפותחת מאוד והם עוברים לשלב הבא של אהבת העוצמה הפנימית שלהם. יש אנשים שאצלם אהבת הכח לא מפותחת והם פשוט נלחמים בכל האמצעים על מנת להתעלות על האחר ולנצחו במונחים ארציים וגם במונחים תחרותיים. אנשים רבים נופלים במהלך חייהם אנשים אחרים צומחים וגדלים למצב רגיל של חיות מכונות שפועלות מתוך חוסר מודעות להתנהגותם להחלטותיהם ולמחשבותיהם. אלו שנופלים נחל'קים בעיקר לשתי קבוצות . 1.אלו שנופלים ובדרכם למטה הם מאבדים לחלוטין את העשתונות או את התפיסה הפרופורציונלית למצבם. הם "נשרפים ונשארים למטה. 2.אלו שבתהליך נופלים וחווים את אותן החוויות של אלו ש"נשרפים" אבל הם לא מאבדים את או את יכולת החשיבה החיובית. ולבסוף הם צומחים שתי מדרגות למעלה בסולם הרוחני. אפשר לדמות את המצב הזה לקבוצה של מטיילים ביער גשם עבות עם הרבה סכנות ופחדים בתוכו. קבוצה של מטיילים נכנסת ליער לטיול חסרי כל מפה שהי (חסרי הדרכה) ועליהם להגיע לצידו השני של היער. עוברים הימים ולאט לאט נגמרת כל האספקה של קבוצת המטיילים . לפתע קורים דברים מאוד מעניינים בקבוצה. חלק גדול מהמטיילים מתחיל לפחד יותר ויותר, אט אט הפחד משתלט עליהם וכובש אותם ובדרך משחיט את יכולת החשיבה ההגיונית שלהם . הם מחליטים להפסיק ללכת ופשוט לשבת ולחכות למותם, מתוך מחשבה שאין עוד אור בקצה המנהרה. החלק השני של המטיילים שהפחד לא הכניע אותם מנסה לעזור לחלק השני של המטיילים אבל לאחר שהוא רואה שאין בכך תועלת. הוא ממשיך לנוע, ושומר על העשתונות ועל התקווה שיום אחד הוא יצליח לצאת מהיער. בדרך נופלים ומתים הרבה מטיילים , כמובן שאלו שויתרו כבר מתו ממזמן. אבל אלו שלא וויתרו ממשיכים ולוקחים את מצבם באופן פרופורציונלי. למרות שגם הם נופלים לפעמים. במהלך החודשים ביער לומדים השורדים כיצד לשרוד ביער וחווים את הפחד במלואו ואט אט מתגברים עליו ומנצחים ולבסוף מוצאים את דרכם הבייתה כשביידים הרבה יותר עוצמה פנימית מאשר שהייתה להם לפני המסע. עכשיו אנחנו יכולים לשאול אבל למה חלק נפלו וחלק הצליחו . זהו המצב של הרבגוניות הכאוס והאקראיות של העולם . חלק מהאנשים מצליחים וגודלים בעוד חלך "נשרפים". ואין מה לעשות בנידון. ומה קורה עם ה"נשרפים" בעולם האמיתי? . חלק מהנשרפים מאבדים את החיים ושורדים בסבל.(גיהינום) חלק מהנשרפים מתאבדים או מתים(להשתחרר) . והחלק השלישי של הנשרפים נשארים בחיים במצב פגום שהם תלויים תמיד בגורם חיצוני שישאיר אותם בחיים.(רוב האנשים). בעולם קיימת רבגוניות . אין, פשוט אין מה לעשות כדי לשנות. כי זה בילתי אפשרי . כל אחד מגיע למקום שאליו נועד הוא להגיע. בחירה חופשית קיימת רק במימד הרחב של הדברים אבל במימד הארצי לא קיימת שום בחירה חופשית. אנחנו פועלים ומתפקדים עם הרבה פחדים שמונעים מאיתנו להתעורר לחיים האמיתיים של הנפש. אדם רגיל ללא כפייה של עזרה על חייו לא יוכל לעולם להתעורר. או להשתחרר מהמקום הנמוך שבו נמצאת הוויתו. כפייה חייבת להתבצע. לבד לעולם לא יצליח בודד להשתחרר. (פרט למיקרים מיוחדים כמובן). כל שכן אדם פגוע שרוצה להשתחרר. אדם פגוע שצריך עזרה כרמות אדירות על מנת להשתחרר ממתצבו. אדם צריך מזל בחייו על מנת להשתחרר מהסבל ומהכאב של המציאות בעולם. היות וכולנו רדומים . איך לעזאזל אפשר לצמוח. הרי המחשבה המתבקשת מהמצב שבו שרויים אנחנו הוא שאי אפשר לעשות כלום בעצם אלא רק לקבל את מצבנו בין אם בטוב ובין אם ברע. ההוויה האנושיות מחולקת לשלושה חלקים: גוף שכל ונפש. השכל יכול ליצור לעצמו כל דבר שהוא רוצה אבל הנפש מגבילה אותו הנפש שולטת גם על הגוף. השכל יכול ליצור לעצמו עולם של קבלה עצמית של המצב שבו שרויי האדם. הנפש לא יכולה לקבל מצב של חוסר סיפוק. היא תמיד תשאף להיות שמחה ומסופקת. הגוף האנושי הוא כלי תפקודי ומראה של שתי המנהלים - נפש ושכל. מן הדברים שנאמרו מתבקשת המסקנה שאדם אשר נצרך רק לקבל את עצמו ואת החיים. הרי שאדם כזה לא שמח במיוחד . והוא חושב שהוא יוכל להיות שמח רק אם יקבל את עצמו ואת עולמו. ועם הזמן השכל יוצר לאדם את העולם שהוא ביקש עולם שבוא הוא מקבל את עצמו ואת עולמו למרות שאין בו שום סיפוק. כנאמר הנפש לא יכולה לקבל מצב של חוסר בשמחה ובסיפוק. הרי שהאדם הזה שיצא מתוך נקודת הנחה שלקבל את עצמו זה כל מה שנשאר נתקל בנפשו ורואה כעט שזה פשוט בילתי אפשרי לקבל את עצמו. ועדיין כל מה שנשאר לו זה לקבל את עצמו. כפי שאתם רואים כאן נוצר מצב דיכוטומי (כמו שדיברתי עליו בתחילת המכתב) האדם הרדום\פגוע חייב לקבל את עצמו ואת חייו ובד בבד קבלה היא בילתי אפשרית. במצב הזה של ההבחנה נשארת לאדם רק מסקנה אחת. לקוות למזל .