הרהור

הרהור

אינני מוצאת כעת,לצערי לינק לכתבה חצי-פירסומית שקראתי לפני כמה ימים ורציתי להביאה לכאן בהקשר לדברי. אז אספר לכם את עיקרה- בדרך להחדרה אל השוק של טיטול חדש,חברת טיטולים ביקשה מיועצת התפתחותית לתת טיפים להחתלה נכונה. היועצת דיברה על שני עניינים עיקריים- קשר עין ומגע אוהב עם הפעוט בעת ההחתלה ,וכן במידת האפשר השתדלות להחתלה כשהפעוט מצוי באותה פוזה ובאותו עיסוק שבו נמצא כשהאם גילתה שהוא זקוק להחלפה.אם אפשר- בעמידה. אם אפשר- ליד הצעצוע וכו.
הכתבה הזאת העלתה בי זכרונות נוגים,ואחר כך חידדה מחשבות.
זכרונותי מהתקופה הלא קצרה שבה חיכיתי בחו"ל לבן שלי כוללים שהות ממושכת בבית הילדים.כללית התרשמתי אז לטוב,אבל זה היה אחרי שניפיתי כמה רשמים אחרים .ראיתי למשל איך מתנהלת ההחלפה. לזכותם ייאמר ,שמיד כשרואים או...מריחים קמות המטפלות אל הילדים. אבל...ראיתי לקיחתם ממש כאילו היו חפץ בהצמדה אל המותן אל הקצה האחר של חדר הקבוצה.גם הניקוי והחלפת הבגדים[להזכירנו- אין שם טיטולים. בגדי כותנה כל הזמן מתכבסים וניתלים לייבוש בחצר...]- גם הם מתנהלים בדרך ממש טכנית.אולי לשנייה צובטים את הלחי [זה בכלל נעים לפעוטות?] ,אומרים רבע משפט של 'לא צריך לבכות. אל תבכה' ומחזירים שוב תוך סחיבת 'החפץ' בהצמדה למותן אל הלול הגדול בחדר הקבוצה. ממש מזעזע.
והמחשבות שלי,שכבר ותיקות ,הן שכשממשיגים טראומה ראשונית אצל הילדים שלנו,זה לא שהם פגשו במקום מטפלות- מכשפות.ואני לא חושבת ששכיחה התעללות מכוונת . אבל.....הטראומה היא בעצם מתוך מה @שלא@!!!קרה. כלומר,פעוט שמשווע לליטוף,להחזקה,למילה טובה,למגע מלטף....כשהגיעה שעתו להתנקות טולטל ממקום למקום,וספג התייחסות כאל חפץ. התייחסות טכנית,זו לא קבלת פנים מיטיבה של העולם. אני חושבת שבצירוף לעניין הנטישה,זאת בעצם הטראומה. וזה בעצם החסך שהלך ונפער.
אתמול ביום העיון שנערך בתל-השומר לרופאים ,מטפלים וקהל מתעניין [בעיקר אימהות מאמצות...] בקשר לניזקי אלכוהול עוברי ,לשאלתי על טיפול ייעודי ספיציפי [שאני....יודעת שאין] ענה הרופא - "אהבה. אהבה. אהבה".והתייחס לאהבה של ההורים המאמצים.
גם אני חושבת שלפני כל 'התייעצות מומחה' חשובות במיוחד האהבה והקבלה שלנו,להטבה וריפוי של טראומה ראשונית,למילוי החסכים הגדולים. שנפערו כאשר חיכו לנו וכאשר אנחנו חיכינו להם.
אהבה. אהבה. אהבה.
וחוץ מזה גבולות. אבל זאת כבר אופרה אחרת.....
שנה טובה מלאת ילדים ואהבה
חייכנית
 

KallaGLP

New member
אני מניחה שבין היתר לזה כולנו מתכוונים

כשכותבים שבית ילדים, עם כל הכבוד, אינו משתנה למשפחה אוהבת.
יחד עם זאת, לדעתי גם לא צריך להגזים. אני אף פעם לא החלפתי לילדיי אלא על שולחן ההחתלה, ובטח שבדרך כלל לא באותה פוזה ועיסוק שבה היה כשהבחנתי במצב החיתול. צריך גם לשמור על היגיינה ובכלל על פרופורציות.
שנה נפלאה שתהיה לכולם.
 

משתפרת

New member
אין ספק שהתיחסות אישית חשובה

כל מה שאנחנו עושים עם התינוק שלנו נעשה אחרת מכפי שמטפלת (מסורה ככל שתהיה) עושה. החלפת חיתול שנעשית עם משחק, ליטופים, צחוקים, שונה מהחלפה טכנית בלבד. האכלה שנעשית בתשומת לב, אפילו האכלה מבקבוק בחיק ההורה תוך חיבוק ופטפוטים או זמזום שירים, אינן דומות להאכלה במוסד כשהמטפלת צריכה לדאוג לכמה תינוקות או פעוטות, ויכולה לבצע את המשימה אך לא להתיחס אישית ונפשית לכל ילד. משחק נעשה תוך התכווננות ליכולות ולצרכים של הילד, לא לפי הממוצע הכללי של קבוצה.
מה שכן- לא מעלה על דעתי להחליף חיתול לתינוק בכל מקום בו הוא נמצא, תוך העיסוק בו הוא מצוי. בעיני עדיף לבצע זאת במקום המיועד לכך, שם ניתן לדאוג לבטחונו הפיזי של הילד (ולי היה תינוק היפראקטיבי שלא הפסיק להתנועע), שם כל הציוד הדרוש לניקוי. ו...לא, הילד לא נלקח לשם כחפץ. תמיד מתייחסים לכך שהחיתול מלא וצריך להחליפו, קוראים לילד, אומרים לו "בוא", לוקחים אותו על הידיים או (כשהוא גדול יותר) נותנים לו יד והולכים ביחד, או (כשהוא גדול יותר) הוא אפילו מגיע בעצמו למקום ההחלפה (מיטה, שידה, מזרון).
אינסוף פעמים הילד שלנו (שממש איננו שונה מאחרים בענין הזה) התיז לכל הכוונים בזמן ההחלפה, או היה חייב לשחרר תוצרת ברגע שהעומס הקודם הוסר ממנו. ממש לא כדאי שזה יקרה על הצעצועים שלו, על השטיח בסלון, על רהיטי פינת האוכל, באמצע מיטת ההורים או בכל מקום אחר בו הילד בילה. באתר ההחתלה הקבוע היינו מאורגנים לכל תרחיש (לפחות מהפעם השניה בה אירע).
 

fatfat

New member
מסכימה אתך מאוד לגבי הצורך באהבה

ואוסיף ללא תנאי ובגבולות עקביים.

אבל לצערי לא תמיד הם מספיקים. יהיו ילדים ששום דבר ל יצליח למחוק להם את הטראומה הרשונית בדיוק כמו שיהיו דם כאלה שאובייקטיבית חוו דברים הרבה יותר קשים ואהבה וגבולות ירפאו/ייטיבו את מצבם.
 

Noga Lavie

New member
אין לי מושג וחצי מושג בנוגע להחתלה

אבל כן, ברור, מטפלות, גם מסורות, לא יכולות להעניק את אותו יחס לילד כפי שהורים מיטבים מעניקים.

לא בנוגע להחתלה, ולא בנוגע להרבה נושאים אחרים. אלינו הגיעה ילדה בת שלוש עם עיכוב דיבור קל, שנבע בעיקר מחוסר הקשבה. זיהו כבר שם את חיבתה לסיפורים, לחרוזים, לשירים ודיקלומים. שרו לה (ולכל בני קבוצתה) שירים, הקריאו להם סיפורים, התאמנו איתם על דיקלומים, אך להקדיש זמן להקשיב לה אישית לא הקדישו (כי כנראה היה די קשה למצוא זמן פנוי בין כל שאר המטלות). למזלה היא הגיעה לזוג הורים שחולקים את אותה אהבה למילים שהיא חשה, והקשיבו לה רוב קשב. במקרה שלה זה עבד כבמטה קסם, אך אני חוששת שזה מקרה פרטי מכדי להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת.
 
למעלה