הרומנטיקה בשירה העברית
הרומנטיקה בשירה העברית שלונסקי ובני דורו היו הראשונים אשר חוללו תמורה בשירה העברית. שירתם ינקה מן המודרניזם הרוסי ומן האקספרסיוניזם הגרמני. היא מרדה במה שמכונה "דור ביאליק" בהחדירה לשירה העברית את מאפייני שירת אירופה בת זמנם. עמדה אופיינית לרומנטיקה הוקצנה במודרניזם עד מאוד, כאשר החיים החד פעמיים של היוצר עומדים במרכז היצירה. שלונסקי גיבש בשיריו "אני" נוסח מיאקובסק וכמוהו גם שילב ביצירתו נתונים ביוגרפיים רבים. שיריו מכילים את שמו ושמות קרוביו, ציוני אופי אישיים, הצהרות אישיות ויסודות ארספואטיים. דרך זו יוצרת יסוד של אינטימיות בצירוף נוכחות חזקה, המשפיעה על הקורא ומאפשרת למשורר להוליכו בכיוון הרצוי לו: קריאת תגר, שינוי חידוש. הבנת המודרניזם נגזרת מהבנת המגמות השונות המשולבות זו בזו. האחת היא המשך ההקצנה של הרומנטיקה. האסכולה הרומנטית שלטה בתרבות אירופה : אנגליה, צרפת וגרמניה בסוף המאה ה-18. הרומנטיקה הגיעה לתרבות רוסיה ואמריקה רק באמצע המאה ה-19. על פי התפיסה הרומנטית האדם נתפס כפועל על פי רגשותיו ולא לפי שכלו הישר. על הכותב להתבונן פנימה אל תוך עצמו ולפשפש שם אחר החומרים מהם יכתוב ומתוך דמיונו. וכפי שאני שמעתי השבוע ואני מאמצת לכתוב את עצמנו. הזרם הרומנטי טִפח מאוד את ז'אנר אגדות העם אשר מהן התפתחו ז'אנרים נוספים: השירה העממית-בלדה והספור האגדי. השירה הרומנטית תרמה גם את הז'אנר הספרותי: השיר הלירי הקצר והפואמה הרומנטית. בשיר הלירי הדובר תמיד יכתוב בגוף ראשון ועל חוויותיו האישיות. בפואמה שזה שיר עלילה סיפורִי בעל אופי רומנטי, גם בו תמיד ה"אני" יהיה במרכז אבל לא בהכרח הכותב עצמו. נושאי השירה הרומנטית ברובה עוסקים ברגשות ובגורל האדם שהוא בד"כ היוצר עצמו. האווירה בשירה הרומנטית היא אווירת צללים, נופים ליליים, דמדומים או חשכה. הטבע הוא אורגני ולכן העולם מתואר בד"כ במושגים כגון: צמיחה, נביטה, הבשלה וכו'. ע"פ התפיסה הרומנטית במיתוסים חבויות אמיתות גדולות לגבי החיים. הסמלים בד"כ מושאלים מהטבע. (אגמים, נהרות, יערות, הרים וכו'). תפיסת לשון היצירה צריכה לתת ביטוי ובמה ללשון המדוברת. הרומנטיקה הגיעה אל השירה העברית באופן חלקי. המשוררים ביאליק וטשרניחובסקי כתבו יצירות אשר בהן מאפיינים רומנטיים רבים. אם כי, זוהי אינה שירה רומנטית טהורה. עד כאן חומר שליקטתי מכמה אחרים, הוצאתי קטעים נבחריםו ערכתי. אנו למדים שאחרי שעברנו כאן בפורום שלנו שלבים רבים ונגענו בסגנונות רבים(ססטינה, הייקו, אלגיה, סונטה ועוד) והתוודענו ל"כלים" כמו: מטאפורה, דימוי, סינקדוכה, עקרון ההזרה ועוד, הגענו לשלב בו אנו יכולים להתחיל לכתוב את עצמנו מתוך עצמנו. מתוך חומרים שנמצא אצל עצמנו ובשפה המצויה בנו תהא רזה, דלה או עשירה ומדושנת. אין להקיש שמותר לכתוב בשפה רזה של ממש כנוהג אלא ניתֵן במה גם ללשון המדוברת. אניגמה אינה ערך ספרותי ולשון גבוהה או כפי שאני מכנה אותה לשון שירית אינה בהכרח הלשון היחידה בה ניתן לכתוב/להביע שירה. יש ואנו "נכשלים" בשימוש בשפה גבוהה והיצירה מאבדת פניה עד לבלי הכר. אין זה ז'אנר חדש אין זה כלל. זה עוד צוהר ועוד זווית ראייה על הכתיבה. אחרי אימונים מפרכים והתנסות מרובה, מותר להניח לכללים ולכתוב בחופשיות - אל חשש הכלים אותם למדתם עדיין תקפים הם יעלו ויצופו תוך כדי כתיבה ויהיה להם ביטוי אבל זה יעלה באופן טבעי ללא מאמץ. הנהיגה הראשונה ללא מורה נהיגה לידכם קצת מפחידה, אבל בכל זאת תשמרו על כללי הנהיגה הבטוחים, תצייתו לתמרורים ותגיעו בשלום.
הרומנטיקה בשירה העברית שלונסקי ובני דורו היו הראשונים אשר חוללו תמורה בשירה העברית. שירתם ינקה מן המודרניזם הרוסי ומן האקספרסיוניזם הגרמני. היא מרדה במה שמכונה "דור ביאליק" בהחדירה לשירה העברית את מאפייני שירת אירופה בת זמנם. עמדה אופיינית לרומנטיקה הוקצנה במודרניזם עד מאוד, כאשר החיים החד פעמיים של היוצר עומדים במרכז היצירה. שלונסקי גיבש בשיריו "אני" נוסח מיאקובסק וכמוהו גם שילב ביצירתו נתונים ביוגרפיים רבים. שיריו מכילים את שמו ושמות קרוביו, ציוני אופי אישיים, הצהרות אישיות ויסודות ארספואטיים. דרך זו יוצרת יסוד של אינטימיות בצירוף נוכחות חזקה, המשפיעה על הקורא ומאפשרת למשורר להוליכו בכיוון הרצוי לו: קריאת תגר, שינוי חידוש. הבנת המודרניזם נגזרת מהבנת המגמות השונות המשולבות זו בזו. האחת היא המשך ההקצנה של הרומנטיקה. האסכולה הרומנטית שלטה בתרבות אירופה : אנגליה, צרפת וגרמניה בסוף המאה ה-18. הרומנטיקה הגיעה לתרבות רוסיה ואמריקה רק באמצע המאה ה-19. על פי התפיסה הרומנטית האדם נתפס כפועל על פי רגשותיו ולא לפי שכלו הישר. על הכותב להתבונן פנימה אל תוך עצמו ולפשפש שם אחר החומרים מהם יכתוב ומתוך דמיונו. וכפי שאני שמעתי השבוע ואני מאמצת לכתוב את עצמנו. הזרם הרומנטי טִפח מאוד את ז'אנר אגדות העם אשר מהן התפתחו ז'אנרים נוספים: השירה העממית-בלדה והספור האגדי. השירה הרומנטית תרמה גם את הז'אנר הספרותי: השיר הלירי הקצר והפואמה הרומנטית. בשיר הלירי הדובר תמיד יכתוב בגוף ראשון ועל חוויותיו האישיות. בפואמה שזה שיר עלילה סיפורִי בעל אופי רומנטי, גם בו תמיד ה"אני" יהיה במרכז אבל לא בהכרח הכותב עצמו. נושאי השירה הרומנטית ברובה עוסקים ברגשות ובגורל האדם שהוא בד"כ היוצר עצמו. האווירה בשירה הרומנטית היא אווירת צללים, נופים ליליים, דמדומים או חשכה. הטבע הוא אורגני ולכן העולם מתואר בד"כ במושגים כגון: צמיחה, נביטה, הבשלה וכו'. ע"פ התפיסה הרומנטית במיתוסים חבויות אמיתות גדולות לגבי החיים. הסמלים בד"כ מושאלים מהטבע. (אגמים, נהרות, יערות, הרים וכו'). תפיסת לשון היצירה צריכה לתת ביטוי ובמה ללשון המדוברת. הרומנטיקה הגיעה אל השירה העברית באופן חלקי. המשוררים ביאליק וטשרניחובסקי כתבו יצירות אשר בהן מאפיינים רומנטיים רבים. אם כי, זוהי אינה שירה רומנטית טהורה. עד כאן חומר שליקטתי מכמה אחרים, הוצאתי קטעים נבחריםו ערכתי. אנו למדים שאחרי שעברנו כאן בפורום שלנו שלבים רבים ונגענו בסגנונות רבים(ססטינה, הייקו, אלגיה, סונטה ועוד) והתוודענו ל"כלים" כמו: מטאפורה, דימוי, סינקדוכה, עקרון ההזרה ועוד, הגענו לשלב בו אנו יכולים להתחיל לכתוב את עצמנו מתוך עצמנו. מתוך חומרים שנמצא אצל עצמנו ובשפה המצויה בנו תהא רזה, דלה או עשירה ומדושנת. אין להקיש שמותר לכתוב בשפה רזה של ממש כנוהג אלא ניתֵן במה גם ללשון המדוברת. אניגמה אינה ערך ספרותי ולשון גבוהה או כפי שאני מכנה אותה לשון שירית אינה בהכרח הלשון היחידה בה ניתן לכתוב/להביע שירה. יש ואנו "נכשלים" בשימוש בשפה גבוהה והיצירה מאבדת פניה עד לבלי הכר. אין זה ז'אנר חדש אין זה כלל. זה עוד צוהר ועוד זווית ראייה על הכתיבה. אחרי אימונים מפרכים והתנסות מרובה, מותר להניח לכללים ולכתוב בחופשיות - אל חשש הכלים אותם למדתם עדיין תקפים הם יעלו ויצופו תוך כדי כתיבה ויהיה להם ביטוי אבל זה יעלה באופן טבעי ללא מאמץ. הנהיגה הראשונה ללא מורה נהיגה לידכם קצת מפחידה, אבל בכל זאת תשמרו על כללי הנהיגה הבטוחים, תצייתו לתמרורים ותגיעו בשלום.
