הריון וסיסטיק פיברוזיס
שלום לכל בנות הפורום. אני בדיכאון נוראי וחשבתי שאולי השתפות בפורום הזה תעזור לי טיפה.... אז ככה: אני בת 24, הריון ראשון, ספונטני, בשבוע 16. הקלות שבה נכנסתי להריון היתה ממש הלם בשבילי כי תמיד פחדתי שמשהו אצלי לא בסדר - אפילו לא יודעת למה. אני ובעלי ביחד 9 שנים וההריון הזה מאוד מאוד רצוי. אני חולמת להיות אמא מאז שאני זוכרת את עצמי. בביקור ראשון בטיפת חלב נודע לי על הבדיקות הגנטיות - אני, כנראה מרוב הטיפשות, לא ידעתי בכלל על קיומן. האחות אמרה לי ששתי מחלות הכי נפוצות הן - "סיסטיק פיברוזיס" ו "X שביר". ואלה היו שתי בדיקות היחידות שעשיתי. היתי בטוחה שאין לי שום דבר כי אף פעם לא היה במשחפה שלי מישהו עם מחלה גנטית כלשהי. כעבור שלוש שבועות התקשרו מהמכון הגנטי ואמרו שאני נשאית של "סיסטיק פיברוזיס". זה היה הלם בשבילי וקיבלתי את זה נורא קשה, למרות שכל העולם אמר לי שסביר להניח שבעלי לא נושא את הגן ואז בכלל אין מה לדאוג, הייתה לי הרגשה נורא רעה ואיכשהו ידעתי שגם לו יש את זה. אני בכיתי כל יום מאז ובראש שלי היו מחשבות הכי נוראיות. אחרי שבוע וחצי התקשרו אלי מאיזשהו מספר טלפון לא מוכר, ואני עוד לפני שעניתי ידעתי מי זה ומה יגידו לי. ואכן גם בעלי נושא את הגן, אפילו יש לנו את אותה המוטציה... עשכיו יש לי עוד שבוע וחצי עד מי שפיר ומשם עוד 5-6 שבועות לתוצאות. באותו יום שנודע לי על זה שגם לבעלי יש את זה עשיתי סקירה ראשונה - זה בן והוא כל כל כך אהוב, אפילו ראיתי את הפנים שלו. שכבתי שם, הסתכלתי עליו ובכיתי. וגם עכשיו אני בוכה וכל בוקר, יום וערב. אני כל כך רוצה אותו איתנו, חיי, בריא... הסיכוי שהוא חולה הוא 1/4 וזה בכל הריון שיהיה לי, אבל כרגע זה לא מעניין, הדבר היחיד שמעניין זה הוא, שיהיה בריא. בהתחלה חשבתי שלא משנה מה אני לא אהרוג אותו, חשבתי שלהרוג אותו זה רק להקל עלינו ולא עליו, שלא תהיה לא הזדמנות אחרת להיוולד. נכנסתי לפורום של "סיסטיק פיברוזיס", קראתי שם על האנשים וזה קורע לי את הלב. ביעוץ גנטי נוסף, סיפר לנו רופא ילדים שהחיים של הילדים האלה מאוד קשים במיוחד שהמוטציה של הגן אצלינו היא בין החמורות ביותר. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לעבור כמעט חודשים של חוסר וודאות. לפעמים אני מדמיינת איך הוא נולד, בריא, אנחנו מביאים אותו הביתה וזוכרים את התקופה הזאת כסיוט שנגמר ולפעמים אני מדמינת איך אני נמצאת בחדר לידה בהפסקת הריון (חס וחלילה). אני משתגעת מהמחשבות האלה ואין לי יותר כוח. אני מצטערת שיצא כל כך ארוך, ניסיתי לקצר.....
שלום לכל בנות הפורום. אני בדיכאון נוראי וחשבתי שאולי השתפות בפורום הזה תעזור לי טיפה.... אז ככה: אני בת 24, הריון ראשון, ספונטני, בשבוע 16. הקלות שבה נכנסתי להריון היתה ממש הלם בשבילי כי תמיד פחדתי שמשהו אצלי לא בסדר - אפילו לא יודעת למה. אני ובעלי ביחד 9 שנים וההריון הזה מאוד מאוד רצוי. אני חולמת להיות אמא מאז שאני זוכרת את עצמי. בביקור ראשון בטיפת חלב נודע לי על הבדיקות הגנטיות - אני, כנראה מרוב הטיפשות, לא ידעתי בכלל על קיומן. האחות אמרה לי ששתי מחלות הכי נפוצות הן - "סיסטיק פיברוזיס" ו "X שביר". ואלה היו שתי בדיקות היחידות שעשיתי. היתי בטוחה שאין לי שום דבר כי אף פעם לא היה במשחפה שלי מישהו עם מחלה גנטית כלשהי. כעבור שלוש שבועות התקשרו מהמכון הגנטי ואמרו שאני נשאית של "סיסטיק פיברוזיס". זה היה הלם בשבילי וקיבלתי את זה נורא קשה, למרות שכל העולם אמר לי שסביר להניח שבעלי לא נושא את הגן ואז בכלל אין מה לדאוג, הייתה לי הרגשה נורא רעה ואיכשהו ידעתי שגם לו יש את זה. אני בכיתי כל יום מאז ובראש שלי היו מחשבות הכי נוראיות. אחרי שבוע וחצי התקשרו אלי מאיזשהו מספר טלפון לא מוכר, ואני עוד לפני שעניתי ידעתי מי זה ומה יגידו לי. ואכן גם בעלי נושא את הגן, אפילו יש לנו את אותה המוטציה... עשכיו יש לי עוד שבוע וחצי עד מי שפיר ומשם עוד 5-6 שבועות לתוצאות. באותו יום שנודע לי על זה שגם לבעלי יש את זה עשיתי סקירה ראשונה - זה בן והוא כל כל כך אהוב, אפילו ראיתי את הפנים שלו. שכבתי שם, הסתכלתי עליו ובכיתי. וגם עכשיו אני בוכה וכל בוקר, יום וערב. אני כל כך רוצה אותו איתנו, חיי, בריא... הסיכוי שהוא חולה הוא 1/4 וזה בכל הריון שיהיה לי, אבל כרגע זה לא מעניין, הדבר היחיד שמעניין זה הוא, שיהיה בריא. בהתחלה חשבתי שלא משנה מה אני לא אהרוג אותו, חשבתי שלהרוג אותו זה רק להקל עלינו ולא עליו, שלא תהיה לא הזדמנות אחרת להיוולד. נכנסתי לפורום של "סיסטיק פיברוזיס", קראתי שם על האנשים וזה קורע לי את הלב. ביעוץ גנטי נוסף, סיפר לנו רופא ילדים שהחיים של הילדים האלה מאוד קשים במיוחד שהמוטציה של הגן אצלינו היא בין החמורות ביותר. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לעבור כמעט חודשים של חוסר וודאות. לפעמים אני מדמיינת איך הוא נולד, בריא, אנחנו מביאים אותו הביתה וזוכרים את התקופה הזאת כסיוט שנגמר ולפעמים אני מדמינת איך אני נמצאת בחדר לידה בהפסקת הריון (חס וחלילה). אני משתגעת מהמחשבות האלה ואין לי יותר כוח. אני מצטערת שיצא כל כך ארוך, ניסיתי לקצר.....
