הריקוד המוזר של הלב../images/Emo23.gif
כבר די הרבה זמן שאני מנסה להבין למה אני לא שומעת זמרות. לא מעיקרון או משהו, פשוט ככה יצא. 98% מהדיסקים שלי הם של זמרים. בהתאמה, כמעט 100% מההופעות שאני הולכת אליהן הן של זמרים. אולי כי משום מה רוב הזמרות תמיד נראות לי חשופות מדי, כאילו הן מנסות למכור משהו חוץ מהמוזיקה. ואולי סתם כי עוד לא נתקלתי בזמרות שהמוזיקה שלהן הפילה אותי מהכיסא. אך כמו לכל כלל, גם לזה יש יוצא מן הכלל, או במקרה הזה – יוצאת, והיא עונה לשם רונה קינן. התוודעתי אליה לפני כשנה, עם צאת "עיניים זרות", אלבומה השני. שיר הנושא התנגן ברדיו בלי סוף, והוא היה כל כך יפה שלא הייתה לי ברירה אלא לקנות את הדיסק, חרף הדחייה שלי מקולות נשיים. מיותר לציין שהוא כבש את ליבי בסערה. הכתיבה הכל כך מיוחדת של רונה, בצירוף לחנים מקסימים וקול צלול ומדויק, גרמו לכך שהאלבום מצא את מקומו בקלות ברשימת האלבומים האהובים עליי. סוף סוף היא הגיעה להופיע בירושלים. תור ארוך השתרך לו שלשום בכניסה לצוללת, ואנחנו הגענו קצת באיחור. על כן מצאנו את עצמנו בסוף האולם. בעמידה. אני תמיד משתדלת להיות קרובה לבמה בהופעות, ולעמוד בהופעת ישיבה זה גם כן לא רעיון מי יודע מה, והצירוף המנצח של מיקום מעצבן+רגלייים דואבות השפיע לא מעט על הנאתי מההופעה, לצערי. רונה עלתה לבמה, מלווה בערן ויץ בגיטרות, אור ברקת בקונטרבאס, ועדי רנרט בקלידים. הם פתחו עם שניים-שלושה שירים מתוך "עיניים זרות", ולאחר מכן הגיעה עירבוביה של שירים משני האלבומים וגם ממקומות אחרים. שירים מהאלבום הראשון אני כמעט ולא מכירה, כך שהיו לא מעט שירים ששמעתי לראשונה בהופעה. זה היה מצוין. לשמוע שירים בפעם הראשונה בלייב זו חוויה לגמרי אחרת מלשמוע אותם אחרי שהם נחרשו מכל הכיוונים בגרסת הדיסק. היה כיף להכיר חלק מהשירים, ועוד יותר כיף – באופן מפתיע למדי – לא להכיר חלק מהם. בהפוגות שבין השירים, פצחה רונה במונולוגים משעשעים, למשל: "היום קרה לי משהו קצת מוזר. אני לא יודעת אם זה המקום לספר את זה, אבל זה המקצוע שבחרתי לעצמי... בקיצור, היום הלכתי למספרה כדי לעשות פן. זה כבר די מוזר. אבל העניין היותר מוזר הוא שבחודש האחרון כבר עשיתי את זה שלוש פעמים. ולא בגלל הפן, אני פשוט התמכרתי לקטע הזה שחופפים לך את הראש. אני לא רוצה להשוות את זה להנאות החיים האחרות, אבל זה משהו... אני גם מגיעה למצב מאד שברירי בזמן שחופפים לי את השיער, אני יכולה להסכים לכל דבר. גם אם יתנו לי לחתום על חוזה שאני מעבירה את כל התמלוגים שלי ל.. אבי ביטר, אני אחתום ברצון". עקב הביקוש הרב, הקהל התפרש גם אל הרחבה הקטנה שמחוץ לאולם. לקח לרונה קצת זמן לשים לב לכך ("אני פשוט לא מבינה אם זו מראה ואני רואה את מי שבתוך האולם, או שבאמת יש שם בני אדם"), אבל מהרגע שהיא שמה לב העובדה הזו כנראה מאד הלהיבה אותה ("אני אוהבת שיש יציע בהופעות שלי!"). בכלל, נראה שהקהל הירושלמי הפתיע אותה לטובה. למרות כמות בלתי מבוטלת של מבוגרים ואפילו מבוגרים מאד בקהל, הייתה אווירה חמה ומפרגנת. אגב, הקיצוניות הגילאית הייתה גם לכיוון השני – ממש לידינו ישבו שני ילדים קטנים ובלונדיניים, לא הצלחתי להעריך בדיוק את הגיל שלהם, אבל הוא היה בהחלט חד-ספרתי. מעניין מה הם עשו שם. ונחזור למוזיקה. ההרכב האקוסטי המורחב הזה עשה לשירים רק טוב, והעיבודים היו נפלאים במיוחד. נוספו פה ושם קטעים אינסטרומנטליים של כל אחד מהנגנים, מה שהביא לביצועים ארוכים יותר. ערן ויץ הוא גיטריסט בחסד, ועשה חיל גם באקוסטית וגם בחשמלית. את אור ברקת ראיתי כמה פעמים בעבר כשהופיע עם מאיר בנאי, והוא מצוין. את עדי רנרט לא הכרתי בכלל עד להופעה הזו, והוא הדהים אותי בביצועים שלו, על אף בעיות סאונד מסוימות, שגרמו לכך שלא שמעו אותו בחלק מהשירים. קצת הורגש החוסר במתופף, אם כי רונה השתדלה להוסיף אפקטים מדי פעם (הם צחקו הרבה על אפקט ה"נחש" שפרקשניסטים מתחילים עושים בסוף כל שיר). ואם בעניין אפקטים, רציתי להזכיר גם את התאורה. רוב ההופעות שאני צופה בהן לא שמות דגש על התאורה, בדרך כלל היא פונקציונלית ונשענת בעיקר על אור מוחלט וחושך, בלי שיכלולים. הפעם היו כל מיני פנסים מגניבים ומנורות קטנות שנכבו ונדלקו תוך כדי השירים, כולל שתיים שרונה הביאה בעצמה מהבית – אחת ניצבה לידה ואחת ליד הפסנתר (היא התעצבנה בצחוק על רנרט שלא טרח להדליק את המנורה שלו – "שתדע לך שאיכזבת אותי, אנשים טורחים, מביאים מהבית דברים שהם קנו בשוק הפשפשים, באמת!", ויץ מצידו התעצבן על שהוא וברקת לא קיבלו מנורות – "אני מבין שאנחנו מוארים טבעית, לכן לא הבאת גם לנו מנורות...", רונה בתגובה: "תראו את הפרימדונה!"). אז הסאונד לא היה משהו, אבל לפחות מבחינת תאורה אני יכולה בהחלט לומר שהתפעלתי. מבחינתי, ההיי-לייטים בהופעה היו חמישה שירים: "מבול", אחד השירים היחידים שאני מכירה מהאלבום הראשון, וזכה לביצוע מקסים. "המעיין הזוהר", שהוא לדעתי אחד השירים הכי יפים, נכונים וכואבים שנכתבו בשפה העברית, אין אפשרות לתאר מה הרגשתי כשרונה צרחה שוב ושוב "אל תתני לי להישאר צמא!". "גלויה", שהביא לידי ביטוי את היכולות הווקאליות המדהימות של רונה (למרות שאני חייבת לציין שהקול שלה היה הרבה פחות צלול מבדיסק). "I shall be released", קאבר מרגש לשיר של נינה סיימון שלא הכרתי לפני כן. ואחרון חביב – "עיניים זרות" בהדרן, השיר שממנו הכל התחיל מבחינתי. אני לא בקיאה בחומר, אבל חברה שהייתה איתי טוענת שהיו גם שני שירים נדירים יחסית: "Ice" ו"קסיוס", למי שזה אומר לו משהו. שירים חדשים לא היו, מה שקצת איכזב, אבל כנראה שאני אאלץ לחכות עד שייצא האלבום השלישי – שאגב, על פי השמועות עומד להיות אלבום קונספט מעניין למדי. בסך הכל נהניתי מאד. היה לא כיף לעמוד, כפי שהזכרתי, מה גם שקצת הסתרנו לכל מיני אנשים אז מצאנו את עצמנו בפוזיציות לא נוחות במיוחד. אבל שום דבר כבר לא הפריע לי ברגע שהקול היפהפה הזה מילא את האולם במילים מדויקות ובמוזיקה רגישה. שום דבר. היו רגעים שעצמתי עיניים (במילא לא ראיתי כל כך טוב מהמקום שלי), ופשוט נתתי לשירים לחלחל פנימה. אפשר לדעת להרפות, באמת שאפשר. אז נותרה רק השאלה למה את רונה קינן, בניגוד לרוב הקולות מהמין הנשי, אין לי בעיה לשמוע. שאלה מעניינת. אולי כי בכל זאת יש בה משהו גברי – גם בצורת הלבוש וגם בהתנהלות. ואולי סתם כי היא פשוט נפלאה. אם הלב שלי הצליח לרקוד בשבוע האחרון, היה זה רק לצלילי הליווי שלה.
כבר די הרבה זמן שאני מנסה להבין למה אני לא שומעת זמרות. לא מעיקרון או משהו, פשוט ככה יצא. 98% מהדיסקים שלי הם של זמרים. בהתאמה, כמעט 100% מההופעות שאני הולכת אליהן הן של זמרים. אולי כי משום מה רוב הזמרות תמיד נראות לי חשופות מדי, כאילו הן מנסות למכור משהו חוץ מהמוזיקה. ואולי סתם כי עוד לא נתקלתי בזמרות שהמוזיקה שלהן הפילה אותי מהכיסא. אך כמו לכל כלל, גם לזה יש יוצא מן הכלל, או במקרה הזה – יוצאת, והיא עונה לשם רונה קינן. התוודעתי אליה לפני כשנה, עם צאת "עיניים זרות", אלבומה השני. שיר הנושא התנגן ברדיו בלי סוף, והוא היה כל כך יפה שלא הייתה לי ברירה אלא לקנות את הדיסק, חרף הדחייה שלי מקולות נשיים. מיותר לציין שהוא כבש את ליבי בסערה. הכתיבה הכל כך מיוחדת של רונה, בצירוף לחנים מקסימים וקול צלול ומדויק, גרמו לכך שהאלבום מצא את מקומו בקלות ברשימת האלבומים האהובים עליי. סוף סוף היא הגיעה להופיע בירושלים. תור ארוך השתרך לו שלשום בכניסה לצוללת, ואנחנו הגענו קצת באיחור. על כן מצאנו את עצמנו בסוף האולם. בעמידה. אני תמיד משתדלת להיות קרובה לבמה בהופעות, ולעמוד בהופעת ישיבה זה גם כן לא רעיון מי יודע מה, והצירוף המנצח של מיקום מעצבן+רגלייים דואבות השפיע לא מעט על הנאתי מההופעה, לצערי. רונה עלתה לבמה, מלווה בערן ויץ בגיטרות, אור ברקת בקונטרבאס, ועדי רנרט בקלידים. הם פתחו עם שניים-שלושה שירים מתוך "עיניים זרות", ולאחר מכן הגיעה עירבוביה של שירים משני האלבומים וגם ממקומות אחרים. שירים מהאלבום הראשון אני כמעט ולא מכירה, כך שהיו לא מעט שירים ששמעתי לראשונה בהופעה. זה היה מצוין. לשמוע שירים בפעם הראשונה בלייב זו חוויה לגמרי אחרת מלשמוע אותם אחרי שהם נחרשו מכל הכיוונים בגרסת הדיסק. היה כיף להכיר חלק מהשירים, ועוד יותר כיף – באופן מפתיע למדי – לא להכיר חלק מהם. בהפוגות שבין השירים, פצחה רונה במונולוגים משעשעים, למשל: "היום קרה לי משהו קצת מוזר. אני לא יודעת אם זה המקום לספר את זה, אבל זה המקצוע שבחרתי לעצמי... בקיצור, היום הלכתי למספרה כדי לעשות פן. זה כבר די מוזר. אבל העניין היותר מוזר הוא שבחודש האחרון כבר עשיתי את זה שלוש פעמים. ולא בגלל הפן, אני פשוט התמכרתי לקטע הזה שחופפים לך את הראש. אני לא רוצה להשוות את זה להנאות החיים האחרות, אבל זה משהו... אני גם מגיעה למצב מאד שברירי בזמן שחופפים לי את השיער, אני יכולה להסכים לכל דבר. גם אם יתנו לי לחתום על חוזה שאני מעבירה את כל התמלוגים שלי ל.. אבי ביטר, אני אחתום ברצון". עקב הביקוש הרב, הקהל התפרש גם אל הרחבה הקטנה שמחוץ לאולם. לקח לרונה קצת זמן לשים לב לכך ("אני פשוט לא מבינה אם זו מראה ואני רואה את מי שבתוך האולם, או שבאמת יש שם בני אדם"), אבל מהרגע שהיא שמה לב העובדה הזו כנראה מאד הלהיבה אותה ("אני אוהבת שיש יציע בהופעות שלי!"). בכלל, נראה שהקהל הירושלמי הפתיע אותה לטובה. למרות כמות בלתי מבוטלת של מבוגרים ואפילו מבוגרים מאד בקהל, הייתה אווירה חמה ומפרגנת. אגב, הקיצוניות הגילאית הייתה גם לכיוון השני – ממש לידינו ישבו שני ילדים קטנים ובלונדיניים, לא הצלחתי להעריך בדיוק את הגיל שלהם, אבל הוא היה בהחלט חד-ספרתי. מעניין מה הם עשו שם. ונחזור למוזיקה. ההרכב האקוסטי המורחב הזה עשה לשירים רק טוב, והעיבודים היו נפלאים במיוחד. נוספו פה ושם קטעים אינסטרומנטליים של כל אחד מהנגנים, מה שהביא לביצועים ארוכים יותר. ערן ויץ הוא גיטריסט בחסד, ועשה חיל גם באקוסטית וגם בחשמלית. את אור ברקת ראיתי כמה פעמים בעבר כשהופיע עם מאיר בנאי, והוא מצוין. את עדי רנרט לא הכרתי בכלל עד להופעה הזו, והוא הדהים אותי בביצועים שלו, על אף בעיות סאונד מסוימות, שגרמו לכך שלא שמעו אותו בחלק מהשירים. קצת הורגש החוסר במתופף, אם כי רונה השתדלה להוסיף אפקטים מדי פעם (הם צחקו הרבה על אפקט ה"נחש" שפרקשניסטים מתחילים עושים בסוף כל שיר). ואם בעניין אפקטים, רציתי להזכיר גם את התאורה. רוב ההופעות שאני צופה בהן לא שמות דגש על התאורה, בדרך כלל היא פונקציונלית ונשענת בעיקר על אור מוחלט וחושך, בלי שיכלולים. הפעם היו כל מיני פנסים מגניבים ומנורות קטנות שנכבו ונדלקו תוך כדי השירים, כולל שתיים שרונה הביאה בעצמה מהבית – אחת ניצבה לידה ואחת ליד הפסנתר (היא התעצבנה בצחוק על רנרט שלא טרח להדליק את המנורה שלו – "שתדע לך שאיכזבת אותי, אנשים טורחים, מביאים מהבית דברים שהם קנו בשוק הפשפשים, באמת!", ויץ מצידו התעצבן על שהוא וברקת לא קיבלו מנורות – "אני מבין שאנחנו מוארים טבעית, לכן לא הבאת גם לנו מנורות...", רונה בתגובה: "תראו את הפרימדונה!"). אז הסאונד לא היה משהו, אבל לפחות מבחינת תאורה אני יכולה בהחלט לומר שהתפעלתי. מבחינתי, ההיי-לייטים בהופעה היו חמישה שירים: "מבול", אחד השירים היחידים שאני מכירה מהאלבום הראשון, וזכה לביצוע מקסים. "המעיין הזוהר", שהוא לדעתי אחד השירים הכי יפים, נכונים וכואבים שנכתבו בשפה העברית, אין אפשרות לתאר מה הרגשתי כשרונה צרחה שוב ושוב "אל תתני לי להישאר צמא!". "גלויה", שהביא לידי ביטוי את היכולות הווקאליות המדהימות של רונה (למרות שאני חייבת לציין שהקול שלה היה הרבה פחות צלול מבדיסק). "I shall be released", קאבר מרגש לשיר של נינה סיימון שלא הכרתי לפני כן. ואחרון חביב – "עיניים זרות" בהדרן, השיר שממנו הכל התחיל מבחינתי. אני לא בקיאה בחומר, אבל חברה שהייתה איתי טוענת שהיו גם שני שירים נדירים יחסית: "Ice" ו"קסיוס", למי שזה אומר לו משהו. שירים חדשים לא היו, מה שקצת איכזב, אבל כנראה שאני אאלץ לחכות עד שייצא האלבום השלישי – שאגב, על פי השמועות עומד להיות אלבום קונספט מעניין למדי. בסך הכל נהניתי מאד. היה לא כיף לעמוד, כפי שהזכרתי, מה גם שקצת הסתרנו לכל מיני אנשים אז מצאנו את עצמנו בפוזיציות לא נוחות במיוחד. אבל שום דבר כבר לא הפריע לי ברגע שהקול היפהפה הזה מילא את האולם במילים מדויקות ובמוזיקה רגישה. שום דבר. היו רגעים שעצמתי עיניים (במילא לא ראיתי כל כך טוב מהמקום שלי), ופשוט נתתי לשירים לחלחל פנימה. אפשר לדעת להרפות, באמת שאפשר. אז נותרה רק השאלה למה את רונה קינן, בניגוד לרוב הקולות מהמין הנשי, אין לי בעיה לשמוע. שאלה מעניינת. אולי כי בכל זאת יש בה משהו גברי – גם בצורת הלבוש וגם בהתנהלות. ואולי סתם כי היא פשוט נפלאה. אם הלב שלי הצליח לרקוד בשבוע האחרון, היה זה רק לצלילי הליווי שלה.
