איך שאני רואה את זה
הבית הראשון מתאר איזו סיטואציה מסויטת, הזויה ומנותקת מהמציאות, אולי חלום או הזיה, של לילה שחודר היישר אל החיים אחרי שחשב שכבר נפטר ממנו. "*שוב*" אני בתל אביב, בדירה ריקה כמו פעם, ויחד איתה הכל חוזר להיות כמו פעם, עם שדים שעולים מתחתית המגירה. שוב הכל איננו, שוב יש רק בור, וגם ה"את" של "את שקט" לא שם. ה"הרי אם יש משהו שראיתי בחיי" זה בעיניי חלק ממה שעובר לו בראש באותה סיטואציה מבוהלת, וזה בעצם החלק הכי נורא בעניין- מילא שהכל מסביב איננו, אבל גם הריקנות הפנימית והייאוש שהוא חושב שכבר ניצח- גם הם שם כאילו לא היה קרב מעולם. הפזמון מהווה הכרה ברורה וחדה שנופלת בעקבות הסיטואציה- החושך עוד שם, חי וקיים. הייאוש הוא לא אויב שטיפחתי אלא אויב שעדיין מטפח, מחשבות מיואשות עדיין עוברות בראש ומאיימות להכניע, והמלחמה עדיין ניטשת במלוא עוזה. מעניין אותי הקשר למגילת רות, וגם מהם הפרחים הלבנים האלה ברוח.