0Pandemonium0
New member
הרכבת לגן-עדן
קרון הרכבת רעד על הפסים. זה היה קרון ישן, בטח מימי המנדט, כמו שקראתי לרכבות המרגיזות האלה שחורקות ברציף כשהן עוצרות ומאלצות אותך לסתום את האוזניים, לעצום את העיניים, להתעלם מנוכחותן מולך. ואז אתה עולה, מוצא לך מקום איפשהו אפילו בין הקרונות, ויושב שם כדי להקשיב למחשבות של עצמך. לא היה חלון, וחבל לי, כי אני אוהב לראות את העצים הופכים לטשטוש ירוק כשהרכבת חולפת על-פניהם במהירות. במקום זה עצמתי את העיניים ושמעתי את "עוד כוס קפה אחת" של בוב דילן בראשי. המפוחית עדיין בכיס, הכלי שהתאהבתי בו בזכות הבלוז הישן הזה של הדרכים של אמריקה. כמה רגעים לפני שמתי-לב שיד אחת שלי משפשת את פרק כף-היד של השנייה, מגרדת את הדם הקרוש מן החתכים. כמה רגעים לפני התאונה. זה עזר לי להשתחרר, להתעורר, כמו הצביטה שאתה נותן לעצמך כדי לוודא שאתה לא חולם. כדי להתעורר מן האשלייה הזאת שאנחנו חיים בה אל העולם האמיתי. אל עולם אחר. הכאב משחרר. ואז כאב לי כל-כך. כל העצמות שלי רעדו מן המכה. ידעתי תמיד שרכבות המנדט האלה הן בעיה. אני לא יודע אם התהפכנו או התנגשנו או סתם ירדנו מן הפסים, אולי רק אני ירדתי, אבל זה כאב כמו פגיעה של מיליוני כוכבים בגופי. אני רק בן-אדם, הגוף שלי לא יכול לעמוד בעומס כזה. הוא התמוטט. קרס. הרכבת כולה הלכה לעזאזל. אבל היי, עברנו את המחסום. גיליתי את זה רק כשהתעוררתי. גיליתי את זה רק כשעברתי מעל הגופה של הילדה היפה ויצאתי החוצה, אל עולם של שמיים ורודים ועצים מרובעים, ומאחוריי חוף הים ותא טלפון בודד אחד שעמד שם קודם ונמחץ עכשיו מתחת לקטר. גופתה של מפלצת המתכת שכבה, מפותלת ועקומה, וזנבה נחבא בין הגלים הירוקים של העולם שאחר-כך למדתי להכיר. רציתם סיפור בהמשכים או משהו, לא? טוב, זאת ההתחלה שלו. אני מטיל את ההמשך על...אמ...אולי זה יהיה רעיון טוב אם כל כותב יטיל את ההמשך על מישהו אחר שיהיה חייב לכתוב. לא זה שכתב לפניו, אלא מישהו אחר. למשל, אני יכול להטיל את המשך הכתיבה על מישהו, אבל הוא לא יכול לכתוב קטע ולהטיל את ההמשיך עליי, כי כתבתי לפניו. אלא אם מישהו לא רוצה להשתתף בכלל, ואז שיגיד. בינתיים אני מטיל את הכתיבה על אורנית, שאם אני לא טועה יש לה שם חדש. אבל אני לא כל-כך מעודכן. אוף, הייתי יכול להמשיך לנצח. השתדלתי לא להרוס לכם ולתת גם לאחרים אפשרות להמציא, אז הוא רק מגיע לעולם הדיגיטלי עכשיו, הבחור הבודד שלנו. אורנית, תמשיכי.
קרון הרכבת רעד על הפסים. זה היה קרון ישן, בטח מימי המנדט, כמו שקראתי לרכבות המרגיזות האלה שחורקות ברציף כשהן עוצרות ומאלצות אותך לסתום את האוזניים, לעצום את העיניים, להתעלם מנוכחותן מולך. ואז אתה עולה, מוצא לך מקום איפשהו אפילו בין הקרונות, ויושב שם כדי להקשיב למחשבות של עצמך. לא היה חלון, וחבל לי, כי אני אוהב לראות את העצים הופכים לטשטוש ירוק כשהרכבת חולפת על-פניהם במהירות. במקום זה עצמתי את העיניים ושמעתי את "עוד כוס קפה אחת" של בוב דילן בראשי. המפוחית עדיין בכיס, הכלי שהתאהבתי בו בזכות הבלוז הישן הזה של הדרכים של אמריקה. כמה רגעים לפני שמתי-לב שיד אחת שלי משפשת את פרק כף-היד של השנייה, מגרדת את הדם הקרוש מן החתכים. כמה רגעים לפני התאונה. זה עזר לי להשתחרר, להתעורר, כמו הצביטה שאתה נותן לעצמך כדי לוודא שאתה לא חולם. כדי להתעורר מן האשלייה הזאת שאנחנו חיים בה אל העולם האמיתי. אל עולם אחר. הכאב משחרר. ואז כאב לי כל-כך. כל העצמות שלי רעדו מן המכה. ידעתי תמיד שרכבות המנדט האלה הן בעיה. אני לא יודע אם התהפכנו או התנגשנו או סתם ירדנו מן הפסים, אולי רק אני ירדתי, אבל זה כאב כמו פגיעה של מיליוני כוכבים בגופי. אני רק בן-אדם, הגוף שלי לא יכול לעמוד בעומס כזה. הוא התמוטט. קרס. הרכבת כולה הלכה לעזאזל. אבל היי, עברנו את המחסום. גיליתי את זה רק כשהתעוררתי. גיליתי את זה רק כשעברתי מעל הגופה של הילדה היפה ויצאתי החוצה, אל עולם של שמיים ורודים ועצים מרובעים, ומאחוריי חוף הים ותא טלפון בודד אחד שעמד שם קודם ונמחץ עכשיו מתחת לקטר. גופתה של מפלצת המתכת שכבה, מפותלת ועקומה, וזנבה נחבא בין הגלים הירוקים של העולם שאחר-כך למדתי להכיר. רציתם סיפור בהמשכים או משהו, לא? טוב, זאת ההתחלה שלו. אני מטיל את ההמשך על...אמ...אולי זה יהיה רעיון טוב אם כל כותב יטיל את ההמשך על מישהו אחר שיהיה חייב לכתוב. לא זה שכתב לפניו, אלא מישהו אחר. למשל, אני יכול להטיל את המשך הכתיבה על מישהו, אבל הוא לא יכול לכתוב קטע ולהטיל את ההמשיך עליי, כי כתבתי לפניו. אלא אם מישהו לא רוצה להשתתף בכלל, ואז שיגיד. בינתיים אני מטיל את הכתיבה על אורנית, שאם אני לא טועה יש לה שם חדש. אבל אני לא כל-כך מעודכן. אוף, הייתי יכול להמשיך לנצח. השתדלתי לא להרוס לכם ולתת גם לאחרים אפשרות להמציא, אז הוא רק מגיע לעולם הדיגיטלי עכשיו, הבחור הבודד שלנו. אורנית, תמשיכי.
