שלום רב, בת 47 נשואה יותר מעשרים שנה עם ילדים. משכילה, נאה, בעלת קריירה. בעלי, אבא טוב, תומך בעיתות משבר, נאמן,חרוץ אולם אטום מבחינה רגשית. מעולם לא אמר לי שאוהב אותי, לא חיבק או נישק מיוזמתו. את יחסי המין אני יוזמת והוא משתף פעולה בלי בעיה. ניסיתי לשוחח על כך שגם אני מצפה שמצידו יזום קרבה, חיבוק, נשיקה, ליטוף אך אומר שעסוק בענייני השגרה, עבודה , ילדים וכו' ואין לו זמן לשטויות. לפני מספר ימים כשניסיתי לפתוח בשיחה על העניין, פתח את ליבו ואמר שזה האופי שלו, זו האישיות שלו וזה לא ישתנה ,והוא פשוט לא יכול לתת את הדברים שאני רוצה, מזכירה שמדובר במעט חום בסיסי. למחרת השיחה לתדהמתי בפעם הראשונה אחרי יותר מעשרים שנה ראיתי שמנסה לעשות שינוי מבחינת יחס, צורת דיבור, חיוך, וכך בשבוע האחרון מתנהג קצת אחרת, אולם מבחינתי עייפתי, קצת מאוחר מדי ומעט מדי. רציתי לדעת, האם הייתם נשארים לחיות בבדידות רגשית תהומית , למרות שלא מדובר בבן אדם רע, שעושה הרבה למען המשפחה. אני גם יודעת שהעניין טבוע באישיות שלו ולא משהו שנעשה בכוונה.