הרצון הזה לפרוץ החוצה
לצאת מהבית, להתחיל לחיות את החיים לבד, לעזוב את הבית של ההורים
לעשות מה שאני רוצה ולא מה שאומרים לי שאני "צריכה" לעשות!!!
להתחיל ללמוד מתי שבא לי, לעבוד במה שבא לי, לטוס לאן שבא לי, לצאת מתי שבא לי, עם מי שבא לי, לא להיות חייבת לתת דין וחשבון כל הזמן, לאן יצאתי, עם מי, איפה הייתי. אני מבינה את הדאגה והכל אבל זה מרגיש לי ממש מוגזם.
אני בת 20, אחרי צבא, אני כבר לא הילדה הקטנה שצריך לגונן עליה כל הזמן ומשום מה מרגיש לי שזה מה שמנסים לעשות לי כל הזמן. אני מרגישה שזה עוצר אותי, שזה לא נותן לי להתפתח, שזה הורס לי דברים והזדמנויות.
אני כבר בעצמי נכנסת לזה ומפחיתה ביציאות ולא מבינה למה זה צריך להיות ככה בכלל? וואלה לא בא לי יותר.
לא בא לי את התחושה המעצבנת הזאת שאני צריכה להרגיש לא נעים מכל דבר, אפילו לצאת מהבית עם מכנס קצר ועקבים אני מרגישה שאני צריכה להסתיר שלא יראו בטעות ויגידו לי "איך את יוצאת ככה?" וזה באמת כבר נכנס לי לראש ופתאום מתחיל להראות לי מוזר, כאילו משהו לא בסדר אצלי, שפעם זה היה נראה לי הכי טבעי.
השתחררתי ממש לא מזמן והייתי רוצה להתנסות בדברים חדשים, כן להתרחק קצת מהבית. לא חושבת שהייתי רוצה להתחיל ללמוד השנה. בא לי לעבוד ולטוס. בנוסף לא מזמן התחלתי לשקול את הקטע של עבודה מועדפת בקיבוץ, אולי כדי לראות דברים ומקומות חדשים, בשביל להרגיש שאני עושה עם עצמי משהו, להיות קצת רחוקה מהבית, לנסות להסתדר לבד. לא כל החיים יהיה מי שיכוון אותי ויגיד לי מה לעשות ואני חושבת שהגיל הזה הוא מאוד קריטי כן להתחיל להתנסות לבד. הרי אני לא אשאר בבית של ההורים כל החיים וצריך להתחיל ממשהו ודי ראיתי במועדפת בקיבוץ הזדמנות לצאת מהבית למקום ולסביבה שלא מוכרת לי בכלל בכלל. אני רגילה לעיר, לחברים הקבועים, למקומות בילוי הקבועים, הגעתי למצב כזה שדי מיציתי את הכל ואני חייבת חייבת שינוי כלשהו בחיים שלי! השאלה אם זה הפיתרון, אני באמת לא יודעת. טיפים/עצות/הזדהות/רעיונות/משו?
לצאת מהבית, להתחיל לחיות את החיים לבד, לעזוב את הבית של ההורים
לעשות מה שאני רוצה ולא מה שאומרים לי שאני "צריכה" לעשות!!!
להתחיל ללמוד מתי שבא לי, לעבוד במה שבא לי, לטוס לאן שבא לי, לצאת מתי שבא לי, עם מי שבא לי, לא להיות חייבת לתת דין וחשבון כל הזמן, לאן יצאתי, עם מי, איפה הייתי. אני מבינה את הדאגה והכל אבל זה מרגיש לי ממש מוגזם.
אני בת 20, אחרי צבא, אני כבר לא הילדה הקטנה שצריך לגונן עליה כל הזמן ומשום מה מרגיש לי שזה מה שמנסים לעשות לי כל הזמן. אני מרגישה שזה עוצר אותי, שזה לא נותן לי להתפתח, שזה הורס לי דברים והזדמנויות.
אני כבר בעצמי נכנסת לזה ומפחיתה ביציאות ולא מבינה למה זה צריך להיות ככה בכלל? וואלה לא בא לי יותר.
לא בא לי את התחושה המעצבנת הזאת שאני צריכה להרגיש לא נעים מכל דבר, אפילו לצאת מהבית עם מכנס קצר ועקבים אני מרגישה שאני צריכה להסתיר שלא יראו בטעות ויגידו לי "איך את יוצאת ככה?" וזה באמת כבר נכנס לי לראש ופתאום מתחיל להראות לי מוזר, כאילו משהו לא בסדר אצלי, שפעם זה היה נראה לי הכי טבעי.
השתחררתי ממש לא מזמן והייתי רוצה להתנסות בדברים חדשים, כן להתרחק קצת מהבית. לא חושבת שהייתי רוצה להתחיל ללמוד השנה. בא לי לעבוד ולטוס. בנוסף לא מזמן התחלתי לשקול את הקטע של עבודה מועדפת בקיבוץ, אולי כדי לראות דברים ומקומות חדשים, בשביל להרגיש שאני עושה עם עצמי משהו, להיות קצת רחוקה מהבית, לנסות להסתדר לבד. לא כל החיים יהיה מי שיכוון אותי ויגיד לי מה לעשות ואני חושבת שהגיל הזה הוא מאוד קריטי כן להתחיל להתנסות לבד. הרי אני לא אשאר בבית של ההורים כל החיים וצריך להתחיל ממשהו ודי ראיתי במועדפת בקיבוץ הזדמנות לצאת מהבית למקום ולסביבה שלא מוכרת לי בכלל בכלל. אני רגילה לעיר, לחברים הקבועים, למקומות בילוי הקבועים, הגעתי למצב כזה שדי מיציתי את הכל ואני חייבת חייבת שינוי כלשהו בחיים שלי! השאלה אם זה הפיתרון, אני באמת לא יודעת. טיפים/עצות/הזדהות/רעיונות/משו?
