הרצון להכיר את התורם

[קשה פה למצוא כינוי]

הרצון להכיר את התורם

שמתי לב שהדעה הרווחת פה או המשפטים שהכי הרבה רושמים פה בעניין הזה, הם משהו בסגנון: התורם לא מעניין אותי. או: ברגע שנולד הילד התורם הפך לשולי. או: מודה לתורם על התרומה אבל אין לי שום רצון לדעת עוד פרטים עליו.
ועוד...
אצלי זה הפוך. בחרתי תורם בשניות, היו מס' דברים חשובים לי וסיננתי אותם לפי הרשימה (כמו שיהיה בצבעים שלי, גבוה, וסוג דם פלוס) וחוץ מזה לא עניין אותי השכלה, תחביבים ועוד...
דווקא עכשיו, אחרי שיש לי ילד אני מתה לפגוש את התורם (לפני שיקפצו פה עלי, אסביר שאני יודעת שזה לא אפשרי). לראות איך הוא נראה, אם הוא דומה לבן שלי, אם יש להם אותו אופי, אותו חיוך, אותו צחוק. לשאול אם הוא היפראקטיבי כי כנראה הבן שלי בדרך לשם... ועוד כל מיני דברים קטנים.
החלום שלי (החדש) הוא לשבת לשעה שעתיים עם התורם, לשאול את כל השאלות, לראות אותו ולשלוח לדרכו....
הילד עוד קטן, אבל כמובן שלא אעביר תחושות אלה אליו. אבל זה גורם לי לחשוב שאם אני כ"כ סקרנית לגבי זה, מה הילד ירגיש בגיל מבוגר יותר.

 

[מרגנית2]

חלומות זה טוב

כשהייתי בטיפולים הייתי נוסעת באוטובוס ומחפשת מישהו צעיר שעונה לתאור שקיבלתי בבנק הזרע. החלום לא הגיע לידי מציאת התורם.. אבל אני זוכרת את המחשבה.
&nbsp
וילדים כשהם גדלים הם בלתי צפויים. אין לדעת איך ירגיש ויתנהג הילד שלך.
&nbsp

 

[יחידה2]

תמיד מותר לחלום...

הסיבה שלא בחרתי בתורם מהבנק היא בדיוק זו...ידעתי שלא אוכל לחיות עם הסקרנות.
יתכן שעשיתי טעות אבל זה לא שייך..
בהצלחה!!!

 

[3מרגו]

אם הייתי מספיקה להרות מתורם בבנק

הייתי חושבת ומדמיינת.
יש לנו אפשרות אפילו לעקוב אחרי תמונות-ולא מזיז לי כלל.וטוב שכך.
לא מעסיק אותי אם יש להם צחוק משותף או שהוא היפראקטיבי.
אין שום משותף.
אז אני יודעת איך הוא נראה,אז מה.חשוב שהילד יצא יפה ולא דומה.ואחרי זה נגמר הענין.

 

[יחידה2]

הילד יצא יפייפה.

דומה לו. קצת. לא יעזור לך.

 

[ה-שונית]

מעניין

בעיני זה נורא חשוב מה שאת אומרת!
לך כנראה זה כבר לא יעזור (כמו שאמרת, בשבילך זה כבר "מאוחר מדי"), אלא יותר בשביל אלה שקוראות כאן כשפניהן לקראת התהליך...

אני נמנית על אותן אחרות. והסיבה שאני יכולה להגיד את כל המשפטים שאת מצטטת הוא שהריתי מתרומה מחו"ל (סגורה).
מדובר בתרומה שניתנים לגביה כל הפרטים הללו: לצד נתונים ביחס למראה ומצב בריאותי שלו ושל משפחתו, ניתנו גם תשובות שלו לשאלות שמלמדות על אופי, פירוט תחביבים ועיסוקים וכהנה וכהנה. יכולתי גם לחזות גם בתמונת ילדות שלו.
יכולה להגיד שכשהתלבטתי בין שני תורמים זה היה ה"דיל ברייקר".
מאחר ולגבי תורמים מחו"ל מגבילים גם את מספר התרומות ששולחים למדינה אחת - יש בתרומה כזאת את כל המעלות (אני לא צריכה לחיות בתחושה שעל כל צעד ושעל הילדות עשויות לפגוש חצי אח).
לכן, אני ממליצה בחום לגייס את המשאבים ולהזמין תרומה מחו"ל!

 

[במזלטוב1]

התורם..

הזכרת לי שלפני כמה ימים הילה חי,
מהקבוצה של חיפוש אחאים כתבה שבדיון בכנסת
היא הבהירה שאין לה שום עניין לחפש את התורם,
אבל אם היתה יכולה לפגוש אותו - היתה רוצה להגיד לו תודה.

אצלי בתחילת הדרך הייתי חייבת לראות את פניו לדעת כמה שיותר,
אז קניתי תורם פתוח מחול, ושילמתי על תמונה.
כך קניתי שלוות נפש, והתחלתי בתהליך רגועה ושלמה.
אותי, קצת אחרי הלידה התורם כבר לא ממש עניין
אבל הייתי רוצה לדעת שאם הילדון יחוש כך יום אחד,
נצליח לפגוש אותו.

 

[רi תם]

ב"מקום" אחר

אני מהנשים שדעתן שונה משלך.
אותי התורם לא העסיק מעולם וכנראה שלא יעסיק.עניין האחאים רחוק ממני שנות אור. יש לי תאומים, יש להם אותי, אנחנו משפחה גרעינית וסביבנו המורחבת וכל השאר הוא החברה הכללית נטו.
ילדיי הם מתרומה אנונימית, מאיכילוב. יש לי מידע בסיסי על התורם וזהו. יודעת שלעולם לא "אחפש" אותו או אתעסק בעניין.
מודה לו "מרחוק" על המצווה הגדולה שעשה בתרומה, מניעיו באשר הם לא רלוונטים עבורי בין אם הם היו כלכליים או מרוחב לב וכך "אשדר" לקטנים.
אני חושבת שילדים "קולטים" אותנו היטב ומה שניטע בהם, גם מבחינה ריגשית, יצמח בליבם בבגרותם.
אולי אני טועה, אולי הם כן יחליטו לפעול אחרת אבל אז אהייה שם לכוון, להסביר, לנסות להשפיע ותמיד תמיד לתמוך בהם.
אני חושבת שיש לכבד את האנונימיות שבתרומה לכאן ולכאן כמבוגר למבוגר ונכון, חלומות לחוד ומציאות לחוד אבל אומרים שמחשבות יוצרות מציאות....

 

[yarden43211]

אני שלמה מאד עם זה שלקחתי תרומה סגורה.

אני לקחתי תרומה אנונימית מבילינסון, מידי פעם אני חושבת על התורם במיוחד שאני מגלה בילדה תכונות אופי, או התנהגות שלא מאפינות לא את המשפחה של אמא שלי ולא את המישפחה של אבא שלי.
אין לי רצון לפגוש אותו. הילדה היא שלי ורק שלי אם התכונות גם שלי וגם של התורם .
אבל לפני הכל התכונות והאופי הם שלה בשלמות ולא משנה מאיפה הם באו.
אלא מה היא תעשה איתם , זאת אומרת מה היא תעשה עם עצמה בעתיד ובהווה.
זה גם מה שאני מנסה להעביר לילדה.
אני שמחה שהתרומה היא סגורה אנחנו יודעים שאין לנו קשר ולא יוצר קשר עם התורם בעתיד. ואין שום ציפיה לכך.
אני אוהבת אותה כמובן כמו שהיא ולא רוצה שותפים להורות.

 

[אמאנחל]

אצלי יש לפעמים איזו מחשבה חולפת "מעניין אם...", אבל זה ממש לא מגיע לשום רצון לפגוש את הבן אדם. לא רוצה הפרעות לקן הנעים שלנו.
&nbsp
נראה לי סבבה להסתקרן ולחלום, אבל להיות בשליטה בזה, ושזה לא ישתלט עלייך. אחר כך, אם הילד שלך יסתקרן, תוכלי לשתף אותו שגם אותך זה סיקרן, ומה עשית בתוכך עם הסקרנות הזאת.

 

[a morph]

אני עדיין בדרך ולא יודעת איך ארגיש בעתיד

אבל נכון לעכשיו, זהות התורם לא מעניינת אותי.
בחרתי את התורם תוך כ-5 דקות, מתוך 4 התורמים שהוצעו לי כמתאימים לדרישות שהגדרתי.
מישהי פה כתבה באחד השרשורים בנושא אחאים שמבחינתה תרומת זרע משולה לתרומת דם, ואני מאוד מזדהה עם התחושה.
כלומר, בשבילי התורם הוא מישהו שעשה מעשה מאוד חשוב בשבילי ו*אם* אי פעם אפגוש אותו ודאי אגיד לו תודה, אבל שם זה נגמר.
לזהות ולאישיות שלו אין כל השפעה על חיי, כמו שאין השפעה לזהות ולאישיות של תורם דם.
אני מניחה שבשלב זה או אחר יבואו מחשבות נוסח "מעניין אם גם הוא כך וכך", אבל גם זה בעיניי לא מתורגם לרצון ממשי להכיר אותו, לפחות לא בשלב הזה.

 

[יהלולים]

בעולם מושלם - הייתי רוצה להכיר את התורם.

מכיוון שזו לא הבחירה שעשיתי - התורם שלי הוא אנונימי, משיקולים כלכליים - (התחלתי מאוחר, ורציתי שלא המחיר יגביל את כמות הנסיונות) - המידע הזה נועד להשאר חסוי לתמיד. ולכן - כך אני מגדלת את ילדי, ולא חופרת בזה יותר מדי בעצמי. אלא שברור לי שכל אדם רוצה להכיר את הסיפור המלא של מקור היווצרו. במחקר שנעשה, כששאלו ילדים מתרומה מהו מעמדו של התורם ביחס למשפחתם, הם מיקמו אותו מעט מחוץ למעגל המשפחה הקרוב, אבל בפירוש לא כזר מוחלט, למרות שלא הכירו אותו. זאת אומרת שלרוב, יש פער בין האנונימיות המוחלטת שאנחנו, כאמהות, מייחסות לתורמים, לבין איך שהילדים שלנו תופסים אותם (מבחינה סטטיסטית, כמובן). איך נרגיש בעתיד עם הפער הזה? אין לי מושג . יכול להיות שיהיו לילדים שלי השגות על הבחירה שעשיתי, ואני אסביר להם אותה כמיטב יכולתי.