הרציף.
כמו בכל יום אני מגיע לכאן. משהו במקום הזה מרגיע אותי, משחרר אותי מכל הלחצים היומיומיים והמחשבות הטורדניות שלא מפסיקות לחלחל בי. כמו בכל יום אני עם הקפה שלי בדיוק כמו שאני אוהב. כפית וחצי קפה, כפית סוכר, קצת יותר חצי כוס מים חמים והשאר חלב, לא מוקצף. אני הכי אוהב את הלגימה הראשונה שהקפה עדיין רותח והארומה עדיין עשירה בריח של קפה. כמו בכל יום אני מסתכל סביב ובוחן את האנשים שמתהלכים סביב, גם הפעם יש כמה הורים עם הילדים שלהם שאוהבים להאכיל את השחפים ולרוץ אחריהם, כמה זוגות של מבוגרים שהרציף הוא עוד נקודת מעבר בהליכה היומית שלהם וכמה תיירים שמגיעים כדי ליהנות מאיזה קפה ועוגה בבתי הקפה עם האווירה הביתית שכאן. המזג אוויר הוא בדיוק כמו שאני אוהב, קריר וסגרירי. רוח קרירה מכה בפנים ומנקה את הריאות. עם כל נשימה שאני לוקח, אני מרגיש את האוויר הנקי ממלא אותי בפנים עם אנרגיות חדשות ועם כל נשיפה שאני מוציא אני מרגיש את הלכלוך שבתוכי יוצא החוצה ממני לעולם. סיימתי כבר חצי קפה ואני מדליק סיגריה ולא יכול שלא לתהות על האבסורדיות שבעניין – מצד אחד אני נושם את האוויר הנקי שבחוץ וטוען שזה מנקה אותי ומצד שני מדליק סיגריה ונושם זבל, אולי זה מטאפורה לחיים, הנקי והזבל הולכים יד ביד ואי אפשר להפריד ביניהם כל כך מהר גם אם רוצים. אני הולך לאורך הרציף, אותו רציף שאני מכיר שנים ושרק כאן באופן שאני לא יודע להסביר איך אני מרגיש הכי בבית, הולך ומסתכל על הגלים שמשדרים בטחון שאין באף מקום אחר, בטחון שמזכיר לכולם שאת הים צריך לכבד, וכמה כבוד יש לי לים – תנו לי להסתכל עליו שעות – מהזריחה ועד השקיעה. כשהים רגוע ושליו משהו גם בי נרגע וכמו שהשמש מרצדת על הגלים והמים ככה גם נפשי מרצדת בי, וכשהם סוכר וגועש אז גם בי מתחוללת סערה... לכו תבינו. כמו בכל יום השגרה של הרציף נשמרת אלא שמשהו בכל זאת שונה, בזווית העין אני קולט אותה עומדת בקצה הרציף, נשענת על המעקה ומביטה לים, המבט שלה נישא למרחקים ונראה שהיא אמנם כאן פיזית, אבל המחשבות לקחו אותה למקום אחר לגמרי, מקום רחוק מהרציף, רחוק מכל התנועה שמסביב. השיער החום שלה מתנופף ברוח, העיניים נעולות על נקודה דמיונית באופק ולמרות שהגלים מכים במזח וטיפות קטנות של מי ים ניתזים לכל עבר נדמה כי היא אינה מרגישה בכך, זה לא מזיז לה. כמו הגלים שמהפנטים אותי גם בה יש משהו מהפנט, משהו שקשה להסיר ממנו את העיניים, אז אני ממשיך להסתכל ותוהה על מי היא חושבת – אהוב נכזב? לחצים בעבודה? מה מטריד אותה שהיא הגיעה לכאן ע"מ להרהר? כמה שאני רוצה לגשת ולדבר איתה ולנסות להפוך את המבט השקוע והרציני שלה לחיוך רחב, חיוך שיאיר את כל הרציף ברגע, חיוך שעליו אימפריות יצאו למלחמות. אבל מה אני אגיד לה? ואיך אני, אדם זר ולא מוכר בכלל יכול אפילו להעז לחשוב על להפריע לה באמצע המחשבות. אני לא חושב שהיא תסלח לי אם אפריע לה, לא, זה הזמן שלה עכשיו ואני צריך לכבד את זה. כמה זמן אני כבר מביט עליה? מי יודע... הזמן עכשיו לא חשוב. ובעודי מסיט את מחשבותיי ממנה למחשבות על זמנים אני רואה שהיא לוקחת נשימה עמוקה ונותנת גם לאוויר הרציף למלא את ריאותיה, כורכת את הצעיף שלה סביב צווארה ומתחילה לפסוע לעבר תחנת המוניות, נכנסת למונית ונוסעת לה. פשוט כך היא יוצאת מהממלכה שלי לעבר העולם שבחוץ ואני לא יכול שלא לשכנע את עצמי שבפעם הבאה, בפעם הבאה שאני אראה אותה כאן אני אגש אליה ואזכה לחיוך הרחב שהרציף אינו שלם בלעדיו. בפעם הבאה.. זאת כמובן, אם תהיה פעם הבאה...
כמו בכל יום אני מגיע לכאן. משהו במקום הזה מרגיע אותי, משחרר אותי מכל הלחצים היומיומיים והמחשבות הטורדניות שלא מפסיקות לחלחל בי. כמו בכל יום אני עם הקפה שלי בדיוק כמו שאני אוהב. כפית וחצי קפה, כפית סוכר, קצת יותר חצי כוס מים חמים והשאר חלב, לא מוקצף. אני הכי אוהב את הלגימה הראשונה שהקפה עדיין רותח והארומה עדיין עשירה בריח של קפה. כמו בכל יום אני מסתכל סביב ובוחן את האנשים שמתהלכים סביב, גם הפעם יש כמה הורים עם הילדים שלהם שאוהבים להאכיל את השחפים ולרוץ אחריהם, כמה זוגות של מבוגרים שהרציף הוא עוד נקודת מעבר בהליכה היומית שלהם וכמה תיירים שמגיעים כדי ליהנות מאיזה קפה ועוגה בבתי הקפה עם האווירה הביתית שכאן. המזג אוויר הוא בדיוק כמו שאני אוהב, קריר וסגרירי. רוח קרירה מכה בפנים ומנקה את הריאות. עם כל נשימה שאני לוקח, אני מרגיש את האוויר הנקי ממלא אותי בפנים עם אנרגיות חדשות ועם כל נשיפה שאני מוציא אני מרגיש את הלכלוך שבתוכי יוצא החוצה ממני לעולם. סיימתי כבר חצי קפה ואני מדליק סיגריה ולא יכול שלא לתהות על האבסורדיות שבעניין – מצד אחד אני נושם את האוויר הנקי שבחוץ וטוען שזה מנקה אותי ומצד שני מדליק סיגריה ונושם זבל, אולי זה מטאפורה לחיים, הנקי והזבל הולכים יד ביד ואי אפשר להפריד ביניהם כל כך מהר גם אם רוצים. אני הולך לאורך הרציף, אותו רציף שאני מכיר שנים ושרק כאן באופן שאני לא יודע להסביר איך אני מרגיש הכי בבית, הולך ומסתכל על הגלים שמשדרים בטחון שאין באף מקום אחר, בטחון שמזכיר לכולם שאת הים צריך לכבד, וכמה כבוד יש לי לים – תנו לי להסתכל עליו שעות – מהזריחה ועד השקיעה. כשהים רגוע ושליו משהו גם בי נרגע וכמו שהשמש מרצדת על הגלים והמים ככה גם נפשי מרצדת בי, וכשהם סוכר וגועש אז גם בי מתחוללת סערה... לכו תבינו. כמו בכל יום השגרה של הרציף נשמרת אלא שמשהו בכל זאת שונה, בזווית העין אני קולט אותה עומדת בקצה הרציף, נשענת על המעקה ומביטה לים, המבט שלה נישא למרחקים ונראה שהיא אמנם כאן פיזית, אבל המחשבות לקחו אותה למקום אחר לגמרי, מקום רחוק מהרציף, רחוק מכל התנועה שמסביב. השיער החום שלה מתנופף ברוח, העיניים נעולות על נקודה דמיונית באופק ולמרות שהגלים מכים במזח וטיפות קטנות של מי ים ניתזים לכל עבר נדמה כי היא אינה מרגישה בכך, זה לא מזיז לה. כמו הגלים שמהפנטים אותי גם בה יש משהו מהפנט, משהו שקשה להסיר ממנו את העיניים, אז אני ממשיך להסתכל ותוהה על מי היא חושבת – אהוב נכזב? לחצים בעבודה? מה מטריד אותה שהיא הגיעה לכאן ע"מ להרהר? כמה שאני רוצה לגשת ולדבר איתה ולנסות להפוך את המבט השקוע והרציני שלה לחיוך רחב, חיוך שיאיר את כל הרציף ברגע, חיוך שעליו אימפריות יצאו למלחמות. אבל מה אני אגיד לה? ואיך אני, אדם זר ולא מוכר בכלל יכול אפילו להעז לחשוב על להפריע לה באמצע המחשבות. אני לא חושב שהיא תסלח לי אם אפריע לה, לא, זה הזמן שלה עכשיו ואני צריך לכבד את זה. כמה זמן אני כבר מביט עליה? מי יודע... הזמן עכשיו לא חשוב. ובעודי מסיט את מחשבותיי ממנה למחשבות על זמנים אני רואה שהיא לוקחת נשימה עמוקה ונותנת גם לאוויר הרציף למלא את ריאותיה, כורכת את הצעיף שלה סביב צווארה ומתחילה לפסוע לעבר תחנת המוניות, נכנסת למונית ונוסעת לה. פשוט כך היא יוצאת מהממלכה שלי לעבר העולם שבחוץ ואני לא יכול שלא לשכנע את עצמי שבפעם הבאה, בפעם הבאה שאני אראה אותה כאן אני אגש אליה ואזכה לחיוך הרחב שהרציף אינו שלם בלעדיו. בפעם הבאה.. זאת כמובן, אם תהיה פעם הבאה...