הרקע לחלוקת הארץ
המזרח התיכון כיחידה בעלת אפיונים מיוחדים היא התוצאה של עליית האיסלם. ב634 המוסלמים הגיעו ממדינה. פלסטינה באה תחת שלטונם ב636, שנה לאחר מכן מסופוטומיה , סוריה ומצרים ב640 ופרס ב-642. תוך שני דורות מרבית התושבים כולל היהודים קיבלו את דת מוחמד. בתקופה שלאחר בגעת המוסלמים לאזור שלטו בו בית אומיה, בית פטימה ובית עבאס. בימי הביניים, הברברים בתקופה זו, הצלבנים, עמם מזדהה שלא במקרה בוש והפונדמנטליזם הנוצרי בארצות הברית, ניסו לכבוש את האזור ואף הקימו ב1099 את ממלכת ירושלים. תיאורי ההיסטוריונים את כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים מספרים כי הדם הגיע עד הברכיים. אולם הם הוכו על ידי הלוחם הכורדי הגדול סלאח-אדין שהצליח לאחד את כל תושבי האזור נגד הברברים ששרפו החריבו ורצחו , במיטב המסורת האימפריאליסטית בת ימינו כפי שהעם העיראקי והפלסטיני יודעים על בשרם. ממלכת הצלבנים בירושלים החזיקה מעמד עד 1187. עד שחרורה על ידי סלאח אדין. בין 1516 ו-1918 , במשך 400 שנים האימפריה העותומנית שלטה על מרבית שטחי המזרח התיכון. שהיה מאוחד למדי תחת שלטונם. אולם בזמן שקיעת האימפריה העותמנית צמחו שתי תנועות שתשפענה על גורל האזור. ב1880 החלה התנועה הלאומית הערבית שביקשה לשחרר את האזור מהכיבוש העותמני, ובאותה תקופה נולדה התנועה הציונית באירופה כתגובה של חלק קטן מהיהודים אשר במקום להלחם באנטישמיות החדשה ביקשה להקים מדינה יהודית בתמיכת שליטי אירופה האנטישמיים. בין 1881 ו-1903 הצאר ארגן פרעות כנגד היהודים שחלקם הניכר השתתף במאבקים הדמוקרטים והמהפכנים כנגד הצאר. בצרפת נערך משפט דריפוס שכוון נגד היהודים. ב1896-7 הרצל פירסם את ספרו "מדינת היהודים", כאשר הוא פונה אל הסולטן העותומני, לקיסר הגרמני, ולצאר הרוסי בהצעה כי יתמכו בפרויקט הציוני של קולוניזציה של הארץ, תמרות עזרת התנועה הציונית במאבק שליטי אירופה נגד התנועה הלאומית הערבית, אותה הוא כינה "הברברים האסייתים". הרצל ניכשל, אולם חיים ויצמן לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל הצליח לשכנע את שליטי האימפריאליזם הבריטי לתמוך בציונות. תומכי הרעיון הציוני בקרב שליטי בריטניה כלורד בלפור, וג'ורג לויד, היו אנטישמיים ידועים שהבינו כי הם יכולים להרוג שתי ציפורים באבן אחת. מחד לסלק את היהודים השנואים עליהם מאירופה ומאידך להשתמש בציונים כדי למנוע את עצמאות האזור, שנכבש בסוף מלחמת העולם האימפריאליסטית הראשונה, בידי צרפת ובריטניה. כבכל מקום אליו הם הגיעו, הם חילקו ביניהם את האזור למדינות מלאכותיות. סוריה למשל שכללה עד אז את לבנון ואת פלסטינה הופרדו לשלושה אזורים. בזמן המלחמה הבריטים הבטיחו לערבים את האזור כולל הארץ, תמורת הסיוע במלחמה כנגד העותומנים. אולם הבטחות אלו היו שוות כקליפת השום. בניגוד להבטחות , חבר הלאומים, מועדון האדונים האימפריאליסטים, קודמו של האו"ם, שנולד לאחר המלחמה כדי להבטיח את חלוקת העולם בין האדונים, העניק את הארץ כמנדט קולוניאליסטי לבריטניה, בדיוק כפי שהאו"ם אישר את הפיכתה של עיראק לקולוניה אנגלו-אמריקאית לאחר כיבושה הנוכחי. ההגירה הציונית אשר קנתה אדמות מהאפנדים שישבו בלבנון ואחר נישלה את הפלחים שעיבדו את האדמה במשך מאות בשנים, הביאה לתחילת סכסוך הדמים בארץ. סכסוך זה הוא שעמד מאחורי ההתנגשויות בין ערבים ויהודים ב1921 ו1929. ב1929 שבוע הדמים שהחל סביב פרובוקציות של בית"ר בשאלת הכותל, המדיניות הבריטית שדחפה לסכסוכים לאומיים ואתניים, התעמולה הלאומנית של המופתי שייצג את השכבה הפיאודלית, הביא למותם הטראגי של 133 יהודים ו-115 ערבים. ב1933 עלה היטלר לשלטון. התנועה הציונית בגרמניה קיבלה את עלייתו בברכה, ופעלה בברכתו למעשה עד ערב מלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה כדי להביא להגירה של יהודים לחיזוקה של ההתנחלות הציונית בארץ, שעד עלית היטלר לשלטון חששה כי המפעל הקולוניאלי שלה בפני כישלון. ההגירה היהודית לארץ בעיקר במה שמכונה העלייה החמישית הגבירה את הסכסוך בין הערבים ליהודים והאיבה של הפלחים הערבים שנושלו מאדמותיהם הביאה להתקוממות בין 1936 ו1939. מרד זה נכשל משום שבעזרת ההנהגה הציונית האימפריאליזם הבריטי מחץ אותה בכוח, במיוחד כאשר התקוממות זו הייתה חסרה הנהגה מהפכנית, והוועד הערבי העליון שנשלט על ידי האפנדים חששה ממרד זה בדיוק כפי ששליטי ערב המשתפים כיום פעולה עם האימפריאליזם חוששת כיום מהמאבק של הפלסטינים. הבורגנות הערבית עלתה מאוחר מדי על במת ההיסטוריה ובמקום לעמוד בראש מהפכה דמוקרטית, שבין השאר תביא לאיחוד האזור, היא מעדיפה לשתף פעולה עם האימפריאליסטים כנגד ההמונים.. כתוצאה מהתקוממות זו הבריטים שביקשו להפסיק את ההתקוממות גם בדרכים דיפלומטיות, בדומה למה שקרה בזמן האינתיפאדה הראשונה-הסכם אוסלו, פרסמו את דו"ח ועדת פיל, שהמליצה לחלק את הארץ לשתי מדינות תוך טרנספר של כרבע מליון ערבים מהחלק שהוקצה למדינה יהודית. מרבית הזרמים הציוניים קיבלו רעיון זה בברכה, להוציא את הרוויזיוניסטים שרצו בגלוי להשתלט על פלסטינה משני עברי הירדן. אולם רעיון זה של חלוקת הארץ גרם לכעס עוד יותר גדול בקרב העם היליד. בין 1939-1945 במלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה, הבריטים שחששו שההמונים הערבים בכל המזרח התיכון יתקוממו על שלטונם, ובמיוחד כאשר האימפריאליזם המתחרה הגרמני ביקש לשים רגל באזור, הודיעו על הגבלת ההגירה היהודית. ב1942 ההנהגה הציונית אשר התכנסה בבלטימור בארצות הברית, הכריזה על תוכניתה להקים קומנוולט ציוני על כל הארץ, ופעלה להגברת ההגירה הלא ליגאלית של יהודים לארץ, כאשר באותו זמן היא פועלת לסגירת השערים לפני יהודים באנגליה ובארצות הברית. ב1944 הכריז האצ"ל על מלחמה בבריטים ופתחו בטרור כנגד הבריטים והאוכלוסייה הערבית. לאחר מלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה, פרץ גל מהפכני של עובדים, פלחים ועניים בכל העולם, ההמונים בכל המושבות שנשלטו על ידי האימפריאליזם הבריטי מרדו באחראים לטבח האיום של מלחמת העולם שהייתה המשכה של הראשונה. מלחמה שנועדה למלא את כיסם של השליטים שנאבקו ביניהם על חלוקת העולם. ב1945 המנצחות במלחמה הקימו את האו"ם לאותה מטרה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את חבר הלאומים ושנה לאחר מכן הוועדה האנגלו-אמריקאית העבירה את שאלת השליטה על הארץ לידי מוסד שודדים זה. הם חששו כי המאבק של העובדים הערבים והיהודים שעבדו במקומות העבודה המשותפים –דהינו שבשליטת הבריטים, שפרץ ב1946 תחת הסיסמה תחי האחדות של העובדים הערבים והיהודים בארץ תביא למהפכה ועל רקע זה הם חילקו את הארץ כדי להסיט את המאבק המשותף של העובדים שגם הבהיל את ההנהגה הציונית וגם את השליטים החסד הערבים. פרק זה של המאבק של העובדים הערבים והיהודים הוא אחד הפרקים שכל תומכי הסדר האימפריאליסטי מבקשים להסתירו. אולם כל הרוצה ללמוד את ההיסטוריה של המאבק המשותף של העובדים בארץ, מוזמן לקרוא את ספריו של פרופ' ZACHARY LOCKMAN מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון בניו יורק ובמיוחד את Comrades and Enemies: Arab and Jewish Workers in Palestine, 1906-1948 (Berkeley, University of California Press, 1996).
המזרח התיכון כיחידה בעלת אפיונים מיוחדים היא התוצאה של עליית האיסלם. ב634 המוסלמים הגיעו ממדינה. פלסטינה באה תחת שלטונם ב636, שנה לאחר מכן מסופוטומיה , סוריה ומצרים ב640 ופרס ב-642. תוך שני דורות מרבית התושבים כולל היהודים קיבלו את דת מוחמד. בתקופה שלאחר בגעת המוסלמים לאזור שלטו בו בית אומיה, בית פטימה ובית עבאס. בימי הביניים, הברברים בתקופה זו, הצלבנים, עמם מזדהה שלא במקרה בוש והפונדמנטליזם הנוצרי בארצות הברית, ניסו לכבוש את האזור ואף הקימו ב1099 את ממלכת ירושלים. תיאורי ההיסטוריונים את כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים מספרים כי הדם הגיע עד הברכיים. אולם הם הוכו על ידי הלוחם הכורדי הגדול סלאח-אדין שהצליח לאחד את כל תושבי האזור נגד הברברים ששרפו החריבו ורצחו , במיטב המסורת האימפריאליסטית בת ימינו כפי שהעם העיראקי והפלסטיני יודעים על בשרם. ממלכת הצלבנים בירושלים החזיקה מעמד עד 1187. עד שחרורה על ידי סלאח אדין. בין 1516 ו-1918 , במשך 400 שנים האימפריה העותומנית שלטה על מרבית שטחי המזרח התיכון. שהיה מאוחד למדי תחת שלטונם. אולם בזמן שקיעת האימפריה העותמנית צמחו שתי תנועות שתשפענה על גורל האזור. ב1880 החלה התנועה הלאומית הערבית שביקשה לשחרר את האזור מהכיבוש העותמני, ובאותה תקופה נולדה התנועה הציונית באירופה כתגובה של חלק קטן מהיהודים אשר במקום להלחם באנטישמיות החדשה ביקשה להקים מדינה יהודית בתמיכת שליטי אירופה האנטישמיים. בין 1881 ו-1903 הצאר ארגן פרעות כנגד היהודים שחלקם הניכר השתתף במאבקים הדמוקרטים והמהפכנים כנגד הצאר. בצרפת נערך משפט דריפוס שכוון נגד היהודים. ב1896-7 הרצל פירסם את ספרו "מדינת היהודים", כאשר הוא פונה אל הסולטן העותומני, לקיסר הגרמני, ולצאר הרוסי בהצעה כי יתמכו בפרויקט הציוני של קולוניזציה של הארץ, תמרות עזרת התנועה הציונית במאבק שליטי אירופה נגד התנועה הלאומית הערבית, אותה הוא כינה "הברברים האסייתים". הרצל ניכשל, אולם חיים ויצמן לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל הצליח לשכנע את שליטי האימפריאליזם הבריטי לתמוך בציונות. תומכי הרעיון הציוני בקרב שליטי בריטניה כלורד בלפור, וג'ורג לויד, היו אנטישמיים ידועים שהבינו כי הם יכולים להרוג שתי ציפורים באבן אחת. מחד לסלק את היהודים השנואים עליהם מאירופה ומאידך להשתמש בציונים כדי למנוע את עצמאות האזור, שנכבש בסוף מלחמת העולם האימפריאליסטית הראשונה, בידי צרפת ובריטניה. כבכל מקום אליו הם הגיעו, הם חילקו ביניהם את האזור למדינות מלאכותיות. סוריה למשל שכללה עד אז את לבנון ואת פלסטינה הופרדו לשלושה אזורים. בזמן המלחמה הבריטים הבטיחו לערבים את האזור כולל הארץ, תמורת הסיוע במלחמה כנגד העותומנים. אולם הבטחות אלו היו שוות כקליפת השום. בניגוד להבטחות , חבר הלאומים, מועדון האדונים האימפריאליסטים, קודמו של האו"ם, שנולד לאחר המלחמה כדי להבטיח את חלוקת העולם בין האדונים, העניק את הארץ כמנדט קולוניאליסטי לבריטניה, בדיוק כפי שהאו"ם אישר את הפיכתה של עיראק לקולוניה אנגלו-אמריקאית לאחר כיבושה הנוכחי. ההגירה הציונית אשר קנתה אדמות מהאפנדים שישבו בלבנון ואחר נישלה את הפלחים שעיבדו את האדמה במשך מאות בשנים, הביאה לתחילת סכסוך הדמים בארץ. סכסוך זה הוא שעמד מאחורי ההתנגשויות בין ערבים ויהודים ב1921 ו1929. ב1929 שבוע הדמים שהחל סביב פרובוקציות של בית"ר בשאלת הכותל, המדיניות הבריטית שדחפה לסכסוכים לאומיים ואתניים, התעמולה הלאומנית של המופתי שייצג את השכבה הפיאודלית, הביא למותם הטראגי של 133 יהודים ו-115 ערבים. ב1933 עלה היטלר לשלטון. התנועה הציונית בגרמניה קיבלה את עלייתו בברכה, ופעלה בברכתו למעשה עד ערב מלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה כדי להביא להגירה של יהודים לחיזוקה של ההתנחלות הציונית בארץ, שעד עלית היטלר לשלטון חששה כי המפעל הקולוניאלי שלה בפני כישלון. ההגירה היהודית לארץ בעיקר במה שמכונה העלייה החמישית הגבירה את הסכסוך בין הערבים ליהודים והאיבה של הפלחים הערבים שנושלו מאדמותיהם הביאה להתקוממות בין 1936 ו1939. מרד זה נכשל משום שבעזרת ההנהגה הציונית האימפריאליזם הבריטי מחץ אותה בכוח, במיוחד כאשר התקוממות זו הייתה חסרה הנהגה מהפכנית, והוועד הערבי העליון שנשלט על ידי האפנדים חששה ממרד זה בדיוק כפי ששליטי ערב המשתפים כיום פעולה עם האימפריאליזם חוששת כיום מהמאבק של הפלסטינים. הבורגנות הערבית עלתה מאוחר מדי על במת ההיסטוריה ובמקום לעמוד בראש מהפכה דמוקרטית, שבין השאר תביא לאיחוד האזור, היא מעדיפה לשתף פעולה עם האימפריאליסטים כנגד ההמונים.. כתוצאה מהתקוממות זו הבריטים שביקשו להפסיק את ההתקוממות גם בדרכים דיפלומטיות, בדומה למה שקרה בזמן האינתיפאדה הראשונה-הסכם אוסלו, פרסמו את דו"ח ועדת פיל, שהמליצה לחלק את הארץ לשתי מדינות תוך טרנספר של כרבע מליון ערבים מהחלק שהוקצה למדינה יהודית. מרבית הזרמים הציוניים קיבלו רעיון זה בברכה, להוציא את הרוויזיוניסטים שרצו בגלוי להשתלט על פלסטינה משני עברי הירדן. אולם רעיון זה של חלוקת הארץ גרם לכעס עוד יותר גדול בקרב העם היליד. בין 1939-1945 במלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה, הבריטים שחששו שההמונים הערבים בכל המזרח התיכון יתקוממו על שלטונם, ובמיוחד כאשר האימפריאליזם המתחרה הגרמני ביקש לשים רגל באזור, הודיעו על הגבלת ההגירה היהודית. ב1942 ההנהגה הציונית אשר התכנסה בבלטימור בארצות הברית, הכריזה על תוכניתה להקים קומנוולט ציוני על כל הארץ, ופעלה להגברת ההגירה הלא ליגאלית של יהודים לארץ, כאשר באותו זמן היא פועלת לסגירת השערים לפני יהודים באנגליה ובארצות הברית. ב1944 הכריז האצ"ל על מלחמה בבריטים ופתחו בטרור כנגד הבריטים והאוכלוסייה הערבית. לאחר מלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה, פרץ גל מהפכני של עובדים, פלחים ועניים בכל העולם, ההמונים בכל המושבות שנשלטו על ידי האימפריאליזם הבריטי מרדו באחראים לטבח האיום של מלחמת העולם שהייתה המשכה של הראשונה. מלחמה שנועדה למלא את כיסם של השליטים שנאבקו ביניהם על חלוקת העולם. ב1945 המנצחות במלחמה הקימו את האו"ם לאותה מטרה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את חבר הלאומים ושנה לאחר מכן הוועדה האנגלו-אמריקאית העבירה את שאלת השליטה על הארץ לידי מוסד שודדים זה. הם חששו כי המאבק של העובדים הערבים והיהודים שעבדו במקומות העבודה המשותפים –דהינו שבשליטת הבריטים, שפרץ ב1946 תחת הסיסמה תחי האחדות של העובדים הערבים והיהודים בארץ תביא למהפכה ועל רקע זה הם חילקו את הארץ כדי להסיט את המאבק המשותף של העובדים שגם הבהיל את ההנהגה הציונית וגם את השליטים החסד הערבים. פרק זה של המאבק של העובדים הערבים והיהודים הוא אחד הפרקים שכל תומכי הסדר האימפריאליסטי מבקשים להסתירו. אולם כל הרוצה ללמוד את ההיסטוריה של המאבק המשותף של העובדים בארץ, מוזמן לקרוא את ספריו של פרופ' ZACHARY LOCKMAN מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון בניו יורק ובמיוחד את Comrades and Enemies: Arab and Jewish Workers in Palestine, 1906-1948 (Berkeley, University of California Press, 1996).