עוד יוסף פנדריך
Member
הרשעתו של מייק ואן קול
בעבירות זילות בית משפט והטלת עבודות שירות עליו, מוכיחות שוב שעבירות הזילות והעלבת עובד ציבור שוללות את אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והופכות אותה למדינה בולשביקית שמתחזה לדמוקרטית בדיוק כמו בריה"מ בתקופת סטלין ואולי גם רוסיה של פוטין.
ואן קול, אדם מבוגר ותמהוני וכנראה גם חולה נפש, הגיש כתבי טענות שונים לבתי המשפט ושם כינה שופטים שדנו בענינו בכינויי גנאי כמו שופטת "בכירעה" "עבד כי ימלוך" ועוד.
על כך יצא קיצפה של התביעה והוא הועמד לדין. בימ"ש השלום-איך לא-הרשיעו ודן אותו בחומרה. פסק דינו אושר בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון.
כנראה שפסק הדין מוצדק על פי הדין הקיים אבל הדין עצמו הוא חרפה.
החסינות שהחוק נותן לבתי משפט כנגד ביקורת מעודדת שחיתות. שופט שיודע שאסור להגיד עליו מלה רעה מקבל תמריץ שלילי לעשות דברים שלא ייעשו.
יתר על כן, במישור העקרוני שופט מהווה רשות שלטונית ומותר לבקר רשויות שלטון בכל החריפות.
נימוקיו של ביהמ"ש העליון שדברי הגנאי פוגעים באמון הציבור בבתי המשפט אינם משכנעים. מותר לפגוע באמון הציבור בשלטון לרבות בית המשפט. אמון הציבור בבתי המשפט חייב להיות מוצדק ולא מושג באמצעים של טרור והפחדה.
עד כאן בהיבט העקרוני. אך הנאשם טען שישנה אכיפה בררנית של החוק ובתי המשפט דחו את טענתו. לדעתי הוא צודק במאה אחוז. אביא 2 מקרים בולטים-האחד הוא המקרה של הרב עובדיה יוסף שהתבטא בצורה מבזה כלפי שופטי ביהמ"ש העליון ואפילו לא נחקר במשטרה. עתירה לבגצ נגד המחדל נדחתה. המקרה השני הוא של העיתונאי יואב יצחק שטען שנשיאת ביהמ"ש העליון דאז, ביניש היא שקרנית עם קבלות. גם כאן הוא לא נחקר אפילו. בשני המקרים היללה התביעה את חופש הביטוי אבל כשזה הגיע לעלוב החיים הזה השתנתה המגמה. כאן חופש הביטוי נדחק הצידה ופינה את מקומו לכבוד הבלתי מוגבל שאנו חייבים לרחוש לבית המשפט. מזה חופש ביטוי כשמדובר באדם חסר השפעה וחולה נפש? להכניס לו עד הסוף!
בעבירות זילות בית משפט והטלת עבודות שירות עליו, מוכיחות שוב שעבירות הזילות והעלבת עובד ציבור שוללות את אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והופכות אותה למדינה בולשביקית שמתחזה לדמוקרטית בדיוק כמו בריה"מ בתקופת סטלין ואולי גם רוסיה של פוטין.
ואן קול, אדם מבוגר ותמהוני וכנראה גם חולה נפש, הגיש כתבי טענות שונים לבתי המשפט ושם כינה שופטים שדנו בענינו בכינויי גנאי כמו שופטת "בכירעה" "עבד כי ימלוך" ועוד.
על כך יצא קיצפה של התביעה והוא הועמד לדין. בימ"ש השלום-איך לא-הרשיעו ודן אותו בחומרה. פסק דינו אושר בביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון.
כנראה שפסק הדין מוצדק על פי הדין הקיים אבל הדין עצמו הוא חרפה.
החסינות שהחוק נותן לבתי משפט כנגד ביקורת מעודדת שחיתות. שופט שיודע שאסור להגיד עליו מלה רעה מקבל תמריץ שלילי לעשות דברים שלא ייעשו.
יתר על כן, במישור העקרוני שופט מהווה רשות שלטונית ומותר לבקר רשויות שלטון בכל החריפות.
נימוקיו של ביהמ"ש העליון שדברי הגנאי פוגעים באמון הציבור בבתי המשפט אינם משכנעים. מותר לפגוע באמון הציבור בשלטון לרבות בית המשפט. אמון הציבור בבתי המשפט חייב להיות מוצדק ולא מושג באמצעים של טרור והפחדה.
עד כאן בהיבט העקרוני. אך הנאשם טען שישנה אכיפה בררנית של החוק ובתי המשפט דחו את טענתו. לדעתי הוא צודק במאה אחוז. אביא 2 מקרים בולטים-האחד הוא המקרה של הרב עובדיה יוסף שהתבטא בצורה מבזה כלפי שופטי ביהמ"ש העליון ואפילו לא נחקר במשטרה. עתירה לבגצ נגד המחדל נדחתה. המקרה השני הוא של העיתונאי יואב יצחק שטען שנשיאת ביהמ"ש העליון דאז, ביניש היא שקרנית עם קבלות. גם כאן הוא לא נחקר אפילו. בשני המקרים היללה התביעה את חופש הביטוי אבל כשזה הגיע לעלוב החיים הזה השתנתה המגמה. כאן חופש הביטוי נדחק הצידה ופינה את מקומו לכבוד הבלתי מוגבל שאנו חייבים לרחוש לבית המשפט. מזה חופש ביטוי כשמדובר באדם חסר השפעה וחולה נפש? להכניס לו עד הסוף!