השארות הנפש - מחקרים ועובדות
מחקרי דיווח מתים במוות קליני שחזרו לחיים. לפני שנפרט את המחקרים והעובדות בכל התחומים הנ''ל, חובה עלינו להדגיש כי אין להיכנס לתחושת פחד או חרדה כל שהיא כתוצאה מתגליות מדעיות חדשניות אלו ובפרט מאותן העוסקות בשיחה עם נשמות אנשים שחיו כמונו כאן בעבר אלא אדרבה, עלינו לשאוב עידוד רב ולשמוח מן העובדה שהמוות איננו חידלון אלא מעבר לצורת חיים אחרת. אם כי הדבר כמובן מחייב התבוננות יתר בתפקידנו האמיתי בתקופת חיינו כאן א. דיווח השבים לחיים ממוות קליני ההגדרה המדעית למוות היא צירוף כל הפרטים הבאים: דום לב, העדר פעילות מוחית - אין גלי מוח, הספקת חמצן לתאי המוח פוסקת, ירידה בטמפטורת הגוף, ושיתוק עולם התחושות. על פי סקר ענק של מכון ''גאלופ'' בארה''ב, כשמונה מליון אמריקנים שבו לחיים לאחר שמתו מוות קליני. יש חיים אחרי המוות, טוענים - בפעם הראשונה - אנשי מדע רופאים ופסיכיאטרים שחקרו במשך שנים ארוכות חולים שנחשבו מבחינה רפואית למתים, וחזרו אחר-כך לחיים - מצאו קווים משותפים בסיפוריהם המעידים, לדבריהם, כי המוות אינו חידלון. ד''ר ריימונד א. מודי, רופא צעיר המתמחה בפסיכיאטריה ובעל תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת ווירגיניה מביא בספרו ''חיים לאחר החיים'' שיצא לאור לאחרונה, עדויות של אנשים ש''ראו את המוות''; חולים קשים או פצועי¯תאונה שהוכרזו מתים אך נשארו בחיים כ''ניסים רפואיים''. ''הם מספרים על ניסיונם בוואריאציות שונות, אך אלמנטים מסויימים משעות או רגעי ''הפטירה'' חוזרים בכל הסיפורים: מנהרה אפילה, אור גדולוחזק שהיה ''ישות'' שופעת אהבה ללא קץ. הישות דברה עמם בדרך של העברת מחשבות. הם ראו את כל קרוביהם וידידיהם שנפטרו לפניהם באים לקראתם, הם ראו תמונות מהירות אך ברורות, מחייהם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שעזבו ''למטה''. כולם סיפרו פרטי פרטים על שולחן הניתוחים עליו ''נפטרו'' או על המכונית המרוסקת בה ''נהרגו'', פרטים מדוייקים עד לפרט הרפואי הקטן ביותר, והרופאים שטיפלו בהם אינם מבינים איך קלטו אותם שעה שהיו מתים לפי כל כללי הרפואה ללא דופק, ללא נשימה וללא גלי-מוח. ''ידעתי שאני נפטרת'', סיפרה אשה ש''נפטרה'', ''אך לא יכולתי לעשות דבר, כי אף אחד לא שמע אותייצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים ושמעתי את הרופאים ''מוותרים'' עלי, הרגשתי נורא, כי לא רציתי למות. פתאום ראיתי אור. הוא היה עמום תחילה אך התחזק. זה היה אור עצום, קשה לתארו. הוא עטף את הכל, אך לא סינוור אותי ויכולתי להמשיך לראות את חדר-הניתוחים. כשהאור הגדול היה עלי - או נכון יותר, כשהייתי בתוכו - לא הבנתי מה קורה, אך כשהאור שאל אותי אם אני מוכנה למות, היתה לי הרגשה כאילו שאני מדברת עם אדם. אך זה לא היה אדם. זה היה האור שדיבר... שהתקשר. ידעתי שהאור יודע שלא הייתי מוכנה למות. היתה לי הרגשה כאילו אני נבחנת. הרגשתי כל-כך טוב. הרגשתי ביטחון ואהבה. קשה לתאר, קשה להסביר...'' עדה נוספת, סוזי הולדה, מתארת את ''כמעט המוות'' שלה כך: ''הוחשתי לבית חולים בחודש החמישי להריוני מכיוון שהייתי חולה מאוד. הרופאים היו בלחץ והחליטו על ניתוח קיסרי דחוף, אולם אני הייתי חסרת דאגה. אני חושבת שבשלב הזה כבר גמלה בליבי ההחלטה להסתלק... לאחר מכן אני זוכרת, שאיבדתי את ההכרה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני מביטה מעל גופי, כשאנשים רכונים מעליו. אחר כך ראיתי עיגול מקרין אור לבן, ובתוכו אור כחול, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך האור הכחול. שלווה רוגע ויופי מוחלטים הקיפו אותי. התחושה היתה כמו לצוף. נשאבתי עמוק לתוך מנהרה, שבקצה היה אור, ובתוכה שמעתי קול מדבר אלי: האם את באמת חושבת שעשית מה שהיית צריכה לעשות? האם את מתכוונת להשאיר את ילדך סימון בן השלוש לבדו? הקול הזה חזר על עצמו ברכות שוב ושוב. חשבתי לעצמי: אילו אנשים ידעו באמת מהו פירושו האמיתי של המוות, הם לא היו פוחדים, מכיוון שאין זה משנה מה קורה לגוף שלך, אתה אינך נמצא בו. אתה תודעה משוחררת ומלאת אור. הבנתי שזהו רגע הבחירה. יכולתי להמשיך לתוך האור, אך מצאתי את עצמי נשאבת בחזרה. היה מין רעש כזה, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך הגוף שלי, כשמסביבו אינפוזיות והמולה גדולה.'' מי שחוקרת כבר שנים ארוכות וברצינות רבה מאוד את הנושא היא הפסיכיאטרית האמריקאית הנודעת אליזבת קובלר-רוס ''אני יודעת מעבר לכל צל של ספק, כי החיים ממשיכים לאחר המוות הפיזי'', כך מסכמת רוס מחקר של למעלה מ - 20 שנה. מטבעיאני מאוד סקפטית, ועל כן בחנתי בקפידה כל היבט של החוויה הזו. גיליתי, למשל,שאנשים שמגופם נקטעו אברים, סיפרו כי כשעזבו את גופם, כנשמות שוב היו שלמים. יתר על כן, עיוורים מלידה תיארו בפני בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שהיו בחדר בו גופם היה מונח, אילו תכשיטים ענדו ומה עשו. זה הרי בלתי אפשרי! כיצד הם יכלו לדעת זאת?'' קובלר-רוס אינה רואה כל צורך או טעם לשכנע אנשים אחרים באמיתות התופעה. ''אלו שפתוחים לשמוע - ישמעו, ואלו שאוטמים את אוזניהם - יזכו להפתעה...'' היא פוסקת. רובם מתארים הימצאות בסביבה מוארת ובעלת יופי פנימי ''וגלישה'' דרך מנהרה חשוכה לעבר אור בהיר. רבים מספרים על קול שדיבר אליהם. נכים סיפרו על תחושה של השתחררות מכבלים, וכמעט כולם ציינו את היעלמות הפחד האנושי מאותו הדבר המסתורי הקרוי ''מוות''. חוקרי התופעה מצביעים בראש ובראשונה על העובדה, כי לא ייתכן שאלמנטים זהים יחזרו בעדויות של מיליוני אנשים, אלא אם כן אכן חוו כולם משהו אמיתי.
מחקרי דיווח מתים במוות קליני שחזרו לחיים. לפני שנפרט את המחקרים והעובדות בכל התחומים הנ''ל, חובה עלינו להדגיש כי אין להיכנס לתחושת פחד או חרדה כל שהיא כתוצאה מתגליות מדעיות חדשניות אלו ובפרט מאותן העוסקות בשיחה עם נשמות אנשים שחיו כמונו כאן בעבר אלא אדרבה, עלינו לשאוב עידוד רב ולשמוח מן העובדה שהמוות איננו חידלון אלא מעבר לצורת חיים אחרת. אם כי הדבר כמובן מחייב התבוננות יתר בתפקידנו האמיתי בתקופת חיינו כאן א. דיווח השבים לחיים ממוות קליני ההגדרה המדעית למוות היא צירוף כל הפרטים הבאים: דום לב, העדר פעילות מוחית - אין גלי מוח, הספקת חמצן לתאי המוח פוסקת, ירידה בטמפטורת הגוף, ושיתוק עולם התחושות. על פי סקר ענק של מכון ''גאלופ'' בארה''ב, כשמונה מליון אמריקנים שבו לחיים לאחר שמתו מוות קליני. יש חיים אחרי המוות, טוענים - בפעם הראשונה - אנשי מדע רופאים ופסיכיאטרים שחקרו במשך שנים ארוכות חולים שנחשבו מבחינה רפואית למתים, וחזרו אחר-כך לחיים - מצאו קווים משותפים בסיפוריהם המעידים, לדבריהם, כי המוות אינו חידלון. ד''ר ריימונד א. מודי, רופא צעיר המתמחה בפסיכיאטריה ובעל תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת ווירגיניה מביא בספרו ''חיים לאחר החיים'' שיצא לאור לאחרונה, עדויות של אנשים ש''ראו את המוות''; חולים קשים או פצועי¯תאונה שהוכרזו מתים אך נשארו בחיים כ''ניסים רפואיים''. ''הם מספרים על ניסיונם בוואריאציות שונות, אך אלמנטים מסויימים משעות או רגעי ''הפטירה'' חוזרים בכל הסיפורים: מנהרה אפילה, אור גדולוחזק שהיה ''ישות'' שופעת אהבה ללא קץ. הישות דברה עמם בדרך של העברת מחשבות. הם ראו את כל קרוביהם וידידיהם שנפטרו לפניהם באים לקראתם, הם ראו תמונות מהירות אך ברורות, מחייהם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שעזבו ''למטה''. כולם סיפרו פרטי פרטים על שולחן הניתוחים עליו ''נפטרו'' או על המכונית המרוסקת בה ''נהרגו'', פרטים מדוייקים עד לפרט הרפואי הקטן ביותר, והרופאים שטיפלו בהם אינם מבינים איך קלטו אותם שעה שהיו מתים לפי כל כללי הרפואה ללא דופק, ללא נשימה וללא גלי-מוח. ''ידעתי שאני נפטרת'', סיפרה אשה ש''נפטרה'', ''אך לא יכולתי לעשות דבר, כי אף אחד לא שמע אותייצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים ושמעתי את הרופאים ''מוותרים'' עלי, הרגשתי נורא, כי לא רציתי למות. פתאום ראיתי אור. הוא היה עמום תחילה אך התחזק. זה היה אור עצום, קשה לתארו. הוא עטף את הכל, אך לא סינוור אותי ויכולתי להמשיך לראות את חדר-הניתוחים. כשהאור הגדול היה עלי - או נכון יותר, כשהייתי בתוכו - לא הבנתי מה קורה, אך כשהאור שאל אותי אם אני מוכנה למות, היתה לי הרגשה כאילו שאני מדברת עם אדם. אך זה לא היה אדם. זה היה האור שדיבר... שהתקשר. ידעתי שהאור יודע שלא הייתי מוכנה למות. היתה לי הרגשה כאילו אני נבחנת. הרגשתי כל-כך טוב. הרגשתי ביטחון ואהבה. קשה לתאר, קשה להסביר...'' עדה נוספת, סוזי הולדה, מתארת את ''כמעט המוות'' שלה כך: ''הוחשתי לבית חולים בחודש החמישי להריוני מכיוון שהייתי חולה מאוד. הרופאים היו בלחץ והחליטו על ניתוח קיסרי דחוף, אולם אני הייתי חסרת דאגה. אני חושבת שבשלב הזה כבר גמלה בליבי ההחלטה להסתלק... לאחר מכן אני זוכרת, שאיבדתי את ההכרה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני מביטה מעל גופי, כשאנשים רכונים מעליו. אחר כך ראיתי עיגול מקרין אור לבן, ובתוכו אור כחול, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך האור הכחול. שלווה רוגע ויופי מוחלטים הקיפו אותי. התחושה היתה כמו לצוף. נשאבתי עמוק לתוך מנהרה, שבקצה היה אור, ובתוכה שמעתי קול מדבר אלי: האם את באמת חושבת שעשית מה שהיית צריכה לעשות? האם את מתכוונת להשאיר את ילדך סימון בן השלוש לבדו? הקול הזה חזר על עצמו ברכות שוב ושוב. חשבתי לעצמי: אילו אנשים ידעו באמת מהו פירושו האמיתי של המוות, הם לא היו פוחדים, מכיוון שאין זה משנה מה קורה לגוף שלך, אתה אינך נמצא בו. אתה תודעה משוחררת ומלאת אור. הבנתי שזהו רגע הבחירה. יכולתי להמשיך לתוך האור, אך מצאתי את עצמי נשאבת בחזרה. היה מין רעש כזה, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך הגוף שלי, כשמסביבו אינפוזיות והמולה גדולה.'' מי שחוקרת כבר שנים ארוכות וברצינות רבה מאוד את הנושא היא הפסיכיאטרית האמריקאית הנודעת אליזבת קובלר-רוס ''אני יודעת מעבר לכל צל של ספק, כי החיים ממשיכים לאחר המוות הפיזי'', כך מסכמת רוס מחקר של למעלה מ - 20 שנה. מטבעיאני מאוד סקפטית, ועל כן בחנתי בקפידה כל היבט של החוויה הזו. גיליתי, למשל,שאנשים שמגופם נקטעו אברים, סיפרו כי כשעזבו את גופם, כנשמות שוב היו שלמים. יתר על כן, עיוורים מלידה תיארו בפני בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שהיו בחדר בו גופם היה מונח, אילו תכשיטים ענדו ומה עשו. זה הרי בלתי אפשרי! כיצד הם יכלו לדעת זאת?'' קובלר-רוס אינה רואה כל צורך או טעם לשכנע אנשים אחרים באמיתות התופעה. ''אלו שפתוחים לשמוע - ישמעו, ואלו שאוטמים את אוזניהם - יזכו להפתעה...'' היא פוסקת. רובם מתארים הימצאות בסביבה מוארת ובעלת יופי פנימי ''וגלישה'' דרך מנהרה חשוכה לעבר אור בהיר. רבים מספרים על קול שדיבר אליהם. נכים סיפרו על תחושה של השתחררות מכבלים, וכמעט כולם ציינו את היעלמות הפחד האנושי מאותו הדבר המסתורי הקרוי ''מוות''. חוקרי התופעה מצביעים בראש ובראשונה על העובדה, כי לא ייתכן שאלמנטים זהים יחזרו בעדויות של מיליוני אנשים, אלא אם כן אכן חוו כולם משהו אמיתי.