אני ראיתי שני פרקים מעונה 2- בבילון
ושוקלת בחיוב לעשות מרתון משולש של פארסקייפ- LOOK AT THE PRINCESS- אולי עוד הערב הפרקים שראיתי היו שני פרקים מתוך סוף העונה, הפרק שבו יש את מגפת המרקאבים והפרק שאחריו שבו מגלים שטליה היא בעצם מושתלת של הסייקור- ונזכרתי שבדיוק ממכם קראתי לא מזמן שבעצם האישיות שלה היתה אמורה להיות משוחזרת (ע"י קוש בעזרת הגביש אותו הקליט בתחילת הסדרה) ובגלל רצון השחקנית לעזוב הם ויתרו על הקטע הזה והביאו את ליטה במקומה חוץ מזה הפרק עם המרקאבים גרם לי לחשוב כי פעם לא הייתי אוהבת אותו ולמה? בגלל סצנת הסיום שלו שבו דלן בוכה על שרידן, כי בצעירותי זה היה נראה לי כמו סימן לחולשה ולחוסר אונים מסויים... והיום כשאני מסתכלת על זה שוב אני מבינה שאני ממש לא רואה את זה ככה יותר, שנדרש אומץ רב לעמוד במאמץ הרגשי ואז גם לפרק אותו, זה לא תהליך קל ואני שמחה שלא כתבו את זה כ"יאללה הולכים נגמר כולם מתו" אלא כתגובה רגשית אמיתית ונכונה למצב, ומתוך מצב של חולשה יחסית מצטיירת גם הגדולה- העובדה שהיא היתה מסוגלת לבטא את הרגשות שלה ולהגיב אליהם זה סוג אפילו של הזדהות ו"גבורה" חפרתי קצת הא?
