השבוע של חייה
אם לא יהיו הפתעות חלילה, השבוע הזה יהיה נקודת מפנה עבורה. לגיל 23 היא מגיעה עם משקל קיצוני, דימוי עצמי שהתרסק עוד מילדות ואישיות לא פשוטה, כמעט בלתי אפשרית. ליוויתי אותה מילדות דרך ההתבגרות החמקמקה, הירידה מהפסים אל מסגרות קצה, כמעט תחושה שהכל התפספס. ההשמנה היתה חלק בלתי נפרד מחייה, כיאילו בניית שריון עצום מימדים בהגנה עצמית. קשה להבין את זה למי שלא מבין את הנפש ואת הכוחות ההרסניים שיש לאדם כנגד עצמו. ריחמנו עליה אבל גם סבלנו מאישיותה האגרסיבית, מקשיון עורפה, מאי היכולת לגייס אותה למען עצמה. אלה עשר השנים קשות בחייה.
לא האמנתי שתגוייס לצבא אבל היא השתדלה לעשות את המקסימום שיכלה. גם זה טוב לעומת מה שהיה קודם וכבר ראיתי את האפשרות לסייע בחלק הכי משמעותי שנראה לי: להסיר את השריון ההגנתי ובכך לרכך אותה, לעדן אותה, לקדם אותה משמעותית בחיים. כשאדם נראה טוב הוא גם מרגיש טוב וזה מסייע לו להתקדם, להיות נינוח יותר עם הבריות, סלחני, אפשרי לאחרים.
הנסיון הראשון היה לפני הגיוס לצבא. חשבנו על דחיית השירות. אחר כך הגיע השירות הצבאי ואמרתי לו שזה בלתי אפשרי. וכשהשתחררה, הלכנו לסיבוב הראשון בפגישה עם מנתח בריאטרי מוביל. הודיעו לה בקופת חולים שלא מאפשרים מימון בבית החולים הזה ושתפנה לבית חולים אחר. וההליך כולו נכנס להקפאה של חודשים ארוכים. שנה.
אחרי שנה הפגשתי אותה שוב עם מנתח וניסיתי לקדם אותה אבל זה לא הלך. היא גררה את הכל וניראה שהיא לא מעוניינת. בינתיים עוד עלתה עשרים קילו או יותר.
נראה שאצלה כל בדיקה היא הכנסת כל ההליך להקפאה עמוקה. זה לא שהיא לא רוצה. היא מפחדת ובצדק. אני תומך בה כל העת ומנסה להפיג לה את החששות. היא תלך למעקף קיבה מדיאלי כדי להפחית את הסיכוי למאבק וכשלון.
אני מאחל לה הצלחה מכל הלב. זה לא עוד ניתוח. זה שינוי עמוק ויסודי בדרך לרפא - ולו חלקית - את הנפש.
אעדכן לאחר הניתוח
בוקר טוב, יום נעים לכולכם
רוייקו
אם לא יהיו הפתעות חלילה, השבוע הזה יהיה נקודת מפנה עבורה. לגיל 23 היא מגיעה עם משקל קיצוני, דימוי עצמי שהתרסק עוד מילדות ואישיות לא פשוטה, כמעט בלתי אפשרית. ליוויתי אותה מילדות דרך ההתבגרות החמקמקה, הירידה מהפסים אל מסגרות קצה, כמעט תחושה שהכל התפספס. ההשמנה היתה חלק בלתי נפרד מחייה, כיאילו בניית שריון עצום מימדים בהגנה עצמית. קשה להבין את זה למי שלא מבין את הנפש ואת הכוחות ההרסניים שיש לאדם כנגד עצמו. ריחמנו עליה אבל גם סבלנו מאישיותה האגרסיבית, מקשיון עורפה, מאי היכולת לגייס אותה למען עצמה. אלה עשר השנים קשות בחייה.
לא האמנתי שתגוייס לצבא אבל היא השתדלה לעשות את המקסימום שיכלה. גם זה טוב לעומת מה שהיה קודם וכבר ראיתי את האפשרות לסייע בחלק הכי משמעותי שנראה לי: להסיר את השריון ההגנתי ובכך לרכך אותה, לעדן אותה, לקדם אותה משמעותית בחיים. כשאדם נראה טוב הוא גם מרגיש טוב וזה מסייע לו להתקדם, להיות נינוח יותר עם הבריות, סלחני, אפשרי לאחרים.
הנסיון הראשון היה לפני הגיוס לצבא. חשבנו על דחיית השירות. אחר כך הגיע השירות הצבאי ואמרתי לו שזה בלתי אפשרי. וכשהשתחררה, הלכנו לסיבוב הראשון בפגישה עם מנתח בריאטרי מוביל. הודיעו לה בקופת חולים שלא מאפשרים מימון בבית החולים הזה ושתפנה לבית חולים אחר. וההליך כולו נכנס להקפאה של חודשים ארוכים. שנה.
אחרי שנה הפגשתי אותה שוב עם מנתח וניסיתי לקדם אותה אבל זה לא הלך. היא גררה את הכל וניראה שהיא לא מעוניינת. בינתיים עוד עלתה עשרים קילו או יותר.
נראה שאצלה כל בדיקה היא הכנסת כל ההליך להקפאה עמוקה. זה לא שהיא לא רוצה. היא מפחדת ובצדק. אני תומך בה כל העת ומנסה להפיג לה את החששות. היא תלך למעקף קיבה מדיאלי כדי להפחית את הסיכוי למאבק וכשלון.
אני מאחל לה הצלחה מכל הלב. זה לא עוד ניתוח. זה שינוי עמוק ויסודי בדרך לרפא - ולו חלקית - את הנפש.
אעדכן לאחר הניתוח
בוקר טוב, יום נעים לכולכם
רוייקו
