סינתטית אפריורית
New member
"השבח לטבע על אי החברתיות, על היוהרה, הקנאה
והתחרותיות, על רדיפת הממון והשליטה שאינה יודעת שובע! שכן בלעדיהן היו כל התכונות הטבעיות הנפלאות מקרטעות לנצח בלתי מפותחות" (ע. קאנט, ממאר שני מתוך הספר: "מהי נאורות, מאמרים פוליטיים", תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, עריכה מדעית והקדמות: ד"ר פיני איפרגן, רסלינג) . טענה מאוד תמוהה כשלעצמה, אבל למען גילוי נאות יש כמובן לקרוא את הפיסקה שקדמה לה: קאנט טוען שהאדם הוא יצור חברתי וחברותי, זהו טבעו, אבל בד בבד הוא גם יצור אנטי-חברתי וגם זהו טבעו. כלומר לאדם, עפ"י קאנט, ישנה נטייה להשתתף בחברה, להיות מעורה בחברה, להיות קומניקטיבי. נטייתו הטבעית היא להתפתח חברתית ועימה הוא מרגיש טוב יותר ויותר אדם, אבל בד בבד לצד נטיה זו, הוא נוטה גם להיות אנטי-חברתי, מתנגד לחברה ומאיים לפרקה, יש לו נטייה להתבודד, להתייחד עם עצמו ולהתנגד לאחרים. נטייה זו, טוען קאנט, היא זו שמוציאה אותו מעצלנותו, היא זו המפתחת אותו. הסוליסטיות שבו, הביקורתיות שבו כלפי החברה (שחלק נכבד ממנו כן מעוניין להתמזג ולהסכים עימה) היא זו המעירה את כוחותיו: התחרותיות שבו, היוהרה שבו, רדיפת הכבוד שבו, רדיפת ההצלחה וההון שבו כל אלו מעוררים אותו מאותה שינה פסטורלית של בהמה. האנטיות החברתית, לטענת קאנט, אינה אהודה עלינו ואנחנו מרגישים רגשי אשם בעודנו מרגישים כה שונאי-חברה (בד בבד גם אוהבי חברה: דיכוטומיה גמורה ורגשות מעורבים) אבל אילולא האנטי-חברתיות הזו שיש בנו, לעולם היינו בעלי מזג טוב כמו הכבשים והיינו שוקעים בחיים נינוחים, פסטוראליים, ולא היינו זוכים למעמד קיומי גבוה יותר מזה של בהמת הבית ולכן קאנט משבח את האנטי-חברתיות שיש בנו, את היוהרה, האנוכיות, רדיפת הממון והכבוד , כי אלו מוציאים אותנו מהבהמיות שלנו, לאנושיות שלנו. האדם רוצה הרמוניה, טוען קאנט, אך הטבע יודע יפה מאוד מה נחוץ לו לאדם כדי שיתפתח: חילוקי דעות. האמנם? זהו? אנו נבדלים מהחיה בגין תכונות שליליות אלו, או שמא יש כאן משהו נוסף? אני טוענת למשהו נוסף. אבל אחזיק את המשהו נוסף אצלי בינתיים. מעבר לזה: זהו? האדם נועד לעולם לא לנוח על זרי דפנה? לעולם לא להנות מחיים פסטוראליים ונינוחים? לעולם לא לרוות עדנה? לעולם לא להיות שבע רצון?
והתחרותיות, על רדיפת הממון והשליטה שאינה יודעת שובע! שכן בלעדיהן היו כל התכונות הטבעיות הנפלאות מקרטעות לנצח בלתי מפותחות" (ע. קאנט, ממאר שני מתוך הספר: "מהי נאורות, מאמרים פוליטיים", תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, עריכה מדעית והקדמות: ד"ר פיני איפרגן, רסלינג) . טענה מאוד תמוהה כשלעצמה, אבל למען גילוי נאות יש כמובן לקרוא את הפיסקה שקדמה לה: קאנט טוען שהאדם הוא יצור חברתי וחברותי, זהו טבעו, אבל בד בבד הוא גם יצור אנטי-חברתי וגם זהו טבעו. כלומר לאדם, עפ"י קאנט, ישנה נטייה להשתתף בחברה, להיות מעורה בחברה, להיות קומניקטיבי. נטייתו הטבעית היא להתפתח חברתית ועימה הוא מרגיש טוב יותר ויותר אדם, אבל בד בבד לצד נטיה זו, הוא נוטה גם להיות אנטי-חברתי, מתנגד לחברה ומאיים לפרקה, יש לו נטייה להתבודד, להתייחד עם עצמו ולהתנגד לאחרים. נטייה זו, טוען קאנט, היא זו שמוציאה אותו מעצלנותו, היא זו המפתחת אותו. הסוליסטיות שבו, הביקורתיות שבו כלפי החברה (שחלק נכבד ממנו כן מעוניין להתמזג ולהסכים עימה) היא זו המעירה את כוחותיו: התחרותיות שבו, היוהרה שבו, רדיפת הכבוד שבו, רדיפת ההצלחה וההון שבו כל אלו מעוררים אותו מאותה שינה פסטורלית של בהמה. האנטיות החברתית, לטענת קאנט, אינה אהודה עלינו ואנחנו מרגישים רגשי אשם בעודנו מרגישים כה שונאי-חברה (בד בבד גם אוהבי חברה: דיכוטומיה גמורה ורגשות מעורבים) אבל אילולא האנטי-חברתיות הזו שיש בנו, לעולם היינו בעלי מזג טוב כמו הכבשים והיינו שוקעים בחיים נינוחים, פסטוראליים, ולא היינו זוכים למעמד קיומי גבוה יותר מזה של בהמת הבית ולכן קאנט משבח את האנטי-חברתיות שיש בנו, את היוהרה, האנוכיות, רדיפת הממון והכבוד , כי אלו מוציאים אותנו מהבהמיות שלנו, לאנושיות שלנו. האדם רוצה הרמוניה, טוען קאנט, אך הטבע יודע יפה מאוד מה נחוץ לו לאדם כדי שיתפתח: חילוקי דעות. האמנם? זהו? אנו נבדלים מהחיה בגין תכונות שליליות אלו, או שמא יש כאן משהו נוסף? אני טוענת למשהו נוסף. אבל אחזיק את המשהו נוסף אצלי בינתיים. מעבר לזה: זהו? האדם נועד לעולם לא לנוח על זרי דפנה? לעולם לא להנות מחיים פסטוראליים ונינוחים? לעולם לא לרוות עדנה? לעולם לא להיות שבע רצון?