חיים פרידמן1
New member
השבת הצדיקים בתשובה. פרקים מז-נ
פרק מז. מכל זה תבין מה שהתורה מתנבאת שיעזבוה ישראל ויגלו ואחר כך ישובו בתשובה וייגאלו. ומצד הקושיה איך תיוותר הבחירה אחר ידיעת ה' כבר ניסה הרמב"ם ליישב על כגון זה בידיעה על גלות מצרים. והאמת שאין יישובו יישוב. כי לפי דבריו היה ביכולת כל המצרים לבחור שלא לשעבד את ישראל ונמצאת הנבואה בטלה. אלא ודאי שלא ניתן ליישב זאת כלל. אלא שיש לשאול מצד אחר. מה מטרת ה' בנותנו את התורה בידיעה שלא יקיימוה אלא יפרוה ואחר כך ישובו בתשובה. וכתב בזוהר שמשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה. כי אמרו חכמים במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. ועל פי דברנו יתבאר, כי התשובה תיתכן רק מידיעת פעולת ה'. שכיוון שהכול פעולתו, הרי שגם פעולת החטא היא פעולתו. ומשום כך לא באמת נפרד מה' בזמן החטא אלא מידיעתו. ולידיעתו יכול לשוב. ומזה תבין מאמר ספר הזוהר בפרשת בלק שהתקשו בו ודימו שקורא חס ושלום לעבודת אל מבלעדי ה'. אמר שאבא ואימא שהוא כינוי לחכמה ולבינה כביכול השליטו את בנם קצר האפיים על הכול שכולם יעבדוהו, הזוכה לדין יקבל דין והזוכה לרחמים רחמים. וכיוון שאמר כביכול לא הסית והדיח. וביאורו, שכיוון שמצד ידיעת פעולת ה' הכול פעולתו, לא ניתן לקרוא לאדם לעבוד את ה' במעשים ידועים. לכן גזרה חכמתו ובינתו של ה' להשליט כביכול בעולם פנים שיש בהם גם דין. שכביכול יוכל האדם להתרחק ממנו או להתקרב אליו בפעולותיו. כל זה לצורך העבודה. וכשידע אדם שאין זה אלא כביכול לצורך העבודה, ידע שכמה שחטא עדיין ה' עמו ומפעילו ובידיעה בלבד ישוב אליו. ובידיעה זו שהכול פעולתו ואפילו הרע עדיפים בעלי התשובה על הצדיקים. ואם לא היינו מצווים על עשיית הטוב וההתרחקות מהרע לא הייתה תשובה. כי לא ידבק האדם בה' אלא בפעולתו פעולה עצמית. וכדי להביאנו לידיעה זו ציווה על הטוב והרע וידע שניכשל כדי שנשוב אליו אחר החטא בידיעה שהכול פעולתו. ולזה אמרו שהתשובה מגעת עד כיסא הכבוד. כי השמיים כיסאו והארץ הדום רגליו. כיסא מורה על ישיבה המורה על היעדר השתנות מדין לרחמים. וידיעה זו היא תכלית כל תורת הנסתר. לכן אמר שבספר הזוהר ייצאו מהגלות כי על ידו יבואו לתשובה כמובא מאמר זה בתחילת ספר ליקוטי מוהר"ן וסיים שם ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה.
פרק מח. ומזה תבין מה שאמר בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון מאמר כ"ב שחותם הידיים מגן על חותם הרגליים מאמונות כוזבות. ובאר שם מאמר י' שחותם הידיים הוא נגלה וחותם הרגליים הוא נסתר. עוד אמר שם במאמר כ"ב שצריך האדם תמיד לעשות מ"נשמע" שלו "נעשה". כי העולם הזה הוא עולם שיש בו ידיעות מורכבות. ואם יקשרהו כמות שהוא לפועל שאינו נפעל הרי ייחס לו ריבוי בידיעתו. כי הגם שהרמב"ם ניסה להסביר פעולת ה' אחד את ריבוי הנבראים במשל האש הפועלת כמה פעולות ובמשל השכל הפועל כמה פעולות, על כל פנים, כיוון שה' יודע את פעולתו וידיעתו זו היא פעולתו והיא עצמו, ואם פעולותיו מרובות נמצא ידיעתו מרובה וידיעתו עצמותו. ולכן סבר אריסטו שהחומר קדום כקדמות האל. והשכל הפשוט האחד אין בו ידיעת ריבוי הנמצאים. והרמב"ם אמר שאין ידיעתו כידיעתנו. ודבריו אלה ודאי אמת לאחר שהניח שכל ריבוי הנמצאים פעולת האחד. וכיוון שידיעתנו פעולתו מוכרח שלא יסכל. אבל אריסטו יענה, למה לו להניח שידיעתנו פעולת האחד ומזה יגיע לידיעה שאינה כידיעתנו, כי אין הנמצאים מורים על זה, ואין הבריאה מסבירה מציאותם. ולא יגיע האדם לידיעת הפועל שאינו נפעל מידיעת הנמצאים אלא מידיעת עצמו שהיא ידיעת פעולתו העצמית למרות שהיא עצמה לכאורה סותרת את מציאות הפועל שאינו נפעל. והתורה שבנגלה אינה מדברת על פעולת האדם לאחר שהונח שהיא עצמית. ואם יחשוב האדם על ה' רק באשר הוא פועל הנמצאים ייחס לו ריבוי כמותם שזה אמונות כוזבות ולא יהיה פועל אלא נפעל. ואם יכוון כל מעשיו על פי ההלכה אבל לא יפריד בדעתו פעולתו העצמית ממה שהוא נפעל ידמה שהוא פועל גם במצבו וגם יכפור בה' אחד. ורק כשיכוון כל מעשיו על פי הלכה עם הפרדת פעולתו העצמית מכל מה שבו הוא נפעל שזו ידיעת הפועל שאינו נפעל ייחד מעשיו לה' אחד. ומטרת תורת הנסתר אינה שיפעל האדם על פי ידיעת הפועל שאינו נפעל בלבד אלא להשיבו בתשובה לפעולה עצמית על פי ההלכה שהניחה את פעולתו. וזה עניין הפיכת הנשמע לנעשה כמבואר בדברי רבנו נתן.
פרק מט. ועל פי זה תבין מה שכתב רבנו נתן בהלכות בכור בהמה טהורה שגם השגת כוונת המצווה על פי הנסתר היא כמו חצי מאמר נגד האמונה. ולכאורה לפי דברי רבנו בליקוטי מוהר"ן שם הרי הנסתר הוא המאמר השלם. אלא על פי מה שכתב רבנו שם חלק שני מאמר ז' שהשלמות היא דווקא בהיכללות שתי הידיעות. וכתב רבנו נתן שהיכללות שתיהן למרות הסתירה ביניהן היא דווקא על ידי אמונה. ומזה תבין מה שאין נביא רשאי לחדש דבר אחרי משה. כי משה התנבא גם באספקלריה המאירה וגם באספקלריה שאינה מאירה שהן שתי הידיעות כמבואר בדברי רבנו שם. ולכן היה עומד על בוריו וכוחו ולא הושבתו בו פעולות החושים בזמן הנבואה. כי אספקלריה המאירה הוא בידיעה שבעצם פעולת המצוות פועל האדם פעולה עצמית שאין בה נפעלות כמו שכתב רבנו שם חלק א' מאמר ה'. והשכל לא ישיג כיצד פעולת המצוות באה מידיעת הפועל שאינו נפעל כמו שהתבאר. אלא שמשה רבנו ראה זאת בראייה ברורה לעוצם שלמות אמונתו. וגם ראה איזו פעולה תביא לידיעת ה' שזה עניין הראייה באספקלריה שאינה מאירה כמבואר שם. וראה שני הדברים יחד. איך יביא לידיעת ה' וגם איך פעולה זו עצמה היא פעולת ידיעת ה'. אבל אנחנו יכולים להבין זאת אחר הציווי כמו שביארתי שקיום הציווי הוא פעולת ידיעת ה' כמו שבאר רבנו הרמב"ם. אבל לא נוכל לראות הציווי עצמו. אבל שאר הנביאים יכולים לראות ציווי באספקלריה שאינה מאירה. היינו שיראו שיש לעשות פעולה ידועה שתביא לידיעת ה', אבל לא יראו הציווי יחד עם המצווה. וכיוון שכל הפעולות כאן הם בעולם שיש בו שינויים לא יכולים להורות כי אם הוראת שעה. ורק משה ראה את הציווי עם ראיית המצווה. וראיית המצווה נצחית, לכן הציווי שבא ממנו עם ראיית נצחיותו נצחי. ומובן שאין אמירתי ראייה אלא משל על הוודאות. כי ראייתו היא הידיעה שלא יראהו האדם. ואף על פי כן לא ניתן להיכתב הציווי השלם כמו שבא מהמצווה אלא עבר בעל פה. כי הגם שלא יוכל האדם בכוח עצמו להגיע לראיית הציווי כמו שיצא מהמצווה יכול לדעתו על ידי משה עצמו. כי משה קיבל את הכוח להעביר ידיעה זו לתלמידיו והם יעבירוה לתלמידיהם. ובכוח רבם הם עדיפים גם על שאר הנביאים כמו שאמרו שחכם עדיף מנביא. כי להם נמסרה התורה שיפרשוה ואנו מקיימים אותה לדורות על פי ביאורם.
פרק נ. ראה דברי רבנו שם חלק שני מאמר ז' שגם אצל התלמידים יש הרואים באספקלריה המאירה והם דרי מעלה ויש הרואים באספקלריה שאינה מאירה והם דרי מטה. כי מי שכל פעולותיהם פעולת ידיעת ה' הם דרי מעלה. כי כבר כאן הם חיים חיים שאין עמהם מוות. וידיעתם את ה' פשוטה ללא ריבוי והרכבה. ועיקר השגתם היא איה מקום כבודו. היינו שבכל מה שיעשה האדם לא ישיג את ה' מצד מה שעושה אלא רק מצד קיום ציוויו דבק בו. אבל דרי מטה הם מי שעיקר ידיעתם היא ידיעת הנמצאים שיש בידיעה זו ריבוי. וכאשר גם הם עושים כל ריבוי מעשיהם לתכלית אחת שהיא ידיעת ה' הפשוטה, הגם שלא יודעים שקיום המצוות עצמו הוא פעולת ידיעת ה', אלא בדעתם הוא מביא לידיעת ה', בזה מודים שפועל כל ריבוי הנמצאים הוא אחד. שזה עניין מלא כל הארץ כבודו. אבל אם מאירים דרי מעלה לדרי מטה את ידיעת איה מקום כבודו בזה הם מבטלים אותם ממעשה המצוות. וכמו שאמר אנטיגנס איש סוכו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. כי אנטיגנס ראה שבעצם קיום הציווי כבר זכה האדם בשכרו. אבל תלמידיו צדוק וביתוס שהיו דרי מטה הבינו ממנו שאין המצוות מביאות לקיבול השכר ולכן פקרו לגמרי. ולכן אמרו עליו חכמים היזהרו בדבריכם כמו שבאר הרמב"ם שם. והרמב"ם עצמו באר עניין השכר והעונש בדרך הטבע בקיום המדינה, אבל התכלית עצמה תושג לדעתו על ידי הכרת הנמצאים בסיבותיהם. ומצדו עצמו, כיוון שהיה מדרי מעלה, שעיקר ידיעתו לא הייתה אלא ידיעת ה', ושאר הידיעות, ואפילו ידיעת ההלכה, טפלות אליה, וכמו שכתב באיגרתו לחכמי לוניל שאת כל שאר החכמות למד כדי שתהיין רקחות טבחות ואופות לחכמת התורה, הרי שוודאי שנשאר דבק בקיום המצוות. שהרי ידע שבעצם קיום הציווי, יהא תכלית הציווי אשר יהא, יזכה האדם לתכלית וכמו שבאר בהקדמה לפרק חלק. אבל כשהגיעו דבריו לדרי מטה באו מזה לזלזול במצוות כיוון שהבינו ממנו שאינן אלא אמצעי לתיקון המדינה אבל התכלית העיקרית היא בהכרת הנמצאים על פי סיבותיהם. והאמת היא שהנחת סיבה לנמצאים כבר הביאה את האדם לקדמות. והרמב"ם ידע את הסכנה שבדבריו ואף על פי כן כתב שמעדיף להורות את היחיד המעולה למרות הנזק שיגיע לעשרת אלפים כסילים. הנה המעולה הוא השלם מדרי מעלה ומי שכינה כסיל הוא מדרי מטה. ולא חש לגנותם ולנזק שיגיע אליהם. כי כולם בשבילו רק לצוות לאותו היחיד המעולה. אבל משה רבנו מסר נפשו למען פשוטי ישראל להאיר גם בהם ידיעת ה'. ועל ידי האותות והמופתים שדרי מעלה לא יתפעל
פרק מז. מכל זה תבין מה שהתורה מתנבאת שיעזבוה ישראל ויגלו ואחר כך ישובו בתשובה וייגאלו. ומצד הקושיה איך תיוותר הבחירה אחר ידיעת ה' כבר ניסה הרמב"ם ליישב על כגון זה בידיעה על גלות מצרים. והאמת שאין יישובו יישוב. כי לפי דבריו היה ביכולת כל המצרים לבחור שלא לשעבד את ישראל ונמצאת הנבואה בטלה. אלא ודאי שלא ניתן ליישב זאת כלל. אלא שיש לשאול מצד אחר. מה מטרת ה' בנותנו את התורה בידיעה שלא יקיימוה אלא יפרוה ואחר כך ישובו בתשובה. וכתב בזוהר שמשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה. כי אמרו חכמים במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. ועל פי דברנו יתבאר, כי התשובה תיתכן רק מידיעת פעולת ה'. שכיוון שהכול פעולתו, הרי שגם פעולת החטא היא פעולתו. ומשום כך לא באמת נפרד מה' בזמן החטא אלא מידיעתו. ולידיעתו יכול לשוב. ומזה תבין מאמר ספר הזוהר בפרשת בלק שהתקשו בו ודימו שקורא חס ושלום לעבודת אל מבלעדי ה'. אמר שאבא ואימא שהוא כינוי לחכמה ולבינה כביכול השליטו את בנם קצר האפיים על הכול שכולם יעבדוהו, הזוכה לדין יקבל דין והזוכה לרחמים רחמים. וכיוון שאמר כביכול לא הסית והדיח. וביאורו, שכיוון שמצד ידיעת פעולת ה' הכול פעולתו, לא ניתן לקרוא לאדם לעבוד את ה' במעשים ידועים. לכן גזרה חכמתו ובינתו של ה' להשליט כביכול בעולם פנים שיש בהם גם דין. שכביכול יוכל האדם להתרחק ממנו או להתקרב אליו בפעולותיו. כל זה לצורך העבודה. וכשידע אדם שאין זה אלא כביכול לצורך העבודה, ידע שכמה שחטא עדיין ה' עמו ומפעילו ובידיעה בלבד ישוב אליו. ובידיעה זו שהכול פעולתו ואפילו הרע עדיפים בעלי התשובה על הצדיקים. ואם לא היינו מצווים על עשיית הטוב וההתרחקות מהרע לא הייתה תשובה. כי לא ידבק האדם בה' אלא בפעולתו פעולה עצמית. וכדי להביאנו לידיעה זו ציווה על הטוב והרע וידע שניכשל כדי שנשוב אליו אחר החטא בידיעה שהכול פעולתו. ולזה אמרו שהתשובה מגעת עד כיסא הכבוד. כי השמיים כיסאו והארץ הדום רגליו. כיסא מורה על ישיבה המורה על היעדר השתנות מדין לרחמים. וידיעה זו היא תכלית כל תורת הנסתר. לכן אמר שבספר הזוהר ייצאו מהגלות כי על ידו יבואו לתשובה כמובא מאמר זה בתחילת ספר ליקוטי מוהר"ן וסיים שם ועכשיו יש נחל נובע מקור חכמה.
פרק מח. ומזה תבין מה שאמר בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון מאמר כ"ב שחותם הידיים מגן על חותם הרגליים מאמונות כוזבות. ובאר שם מאמר י' שחותם הידיים הוא נגלה וחותם הרגליים הוא נסתר. עוד אמר שם במאמר כ"ב שצריך האדם תמיד לעשות מ"נשמע" שלו "נעשה". כי העולם הזה הוא עולם שיש בו ידיעות מורכבות. ואם יקשרהו כמות שהוא לפועל שאינו נפעל הרי ייחס לו ריבוי בידיעתו. כי הגם שהרמב"ם ניסה להסביר פעולת ה' אחד את ריבוי הנבראים במשל האש הפועלת כמה פעולות ובמשל השכל הפועל כמה פעולות, על כל פנים, כיוון שה' יודע את פעולתו וידיעתו זו היא פעולתו והיא עצמו, ואם פעולותיו מרובות נמצא ידיעתו מרובה וידיעתו עצמותו. ולכן סבר אריסטו שהחומר קדום כקדמות האל. והשכל הפשוט האחד אין בו ידיעת ריבוי הנמצאים. והרמב"ם אמר שאין ידיעתו כידיעתנו. ודבריו אלה ודאי אמת לאחר שהניח שכל ריבוי הנמצאים פעולת האחד. וכיוון שידיעתנו פעולתו מוכרח שלא יסכל. אבל אריסטו יענה, למה לו להניח שידיעתנו פעולת האחד ומזה יגיע לידיעה שאינה כידיעתנו, כי אין הנמצאים מורים על זה, ואין הבריאה מסבירה מציאותם. ולא יגיע האדם לידיעת הפועל שאינו נפעל מידיעת הנמצאים אלא מידיעת עצמו שהיא ידיעת פעולתו העצמית למרות שהיא עצמה לכאורה סותרת את מציאות הפועל שאינו נפעל. והתורה שבנגלה אינה מדברת על פעולת האדם לאחר שהונח שהיא עצמית. ואם יחשוב האדם על ה' רק באשר הוא פועל הנמצאים ייחס לו ריבוי כמותם שזה אמונות כוזבות ולא יהיה פועל אלא נפעל. ואם יכוון כל מעשיו על פי ההלכה אבל לא יפריד בדעתו פעולתו העצמית ממה שהוא נפעל ידמה שהוא פועל גם במצבו וגם יכפור בה' אחד. ורק כשיכוון כל מעשיו על פי הלכה עם הפרדת פעולתו העצמית מכל מה שבו הוא נפעל שזו ידיעת הפועל שאינו נפעל ייחד מעשיו לה' אחד. ומטרת תורת הנסתר אינה שיפעל האדם על פי ידיעת הפועל שאינו נפעל בלבד אלא להשיבו בתשובה לפעולה עצמית על פי ההלכה שהניחה את פעולתו. וזה עניין הפיכת הנשמע לנעשה כמבואר בדברי רבנו נתן.
פרק מט. ועל פי זה תבין מה שכתב רבנו נתן בהלכות בכור בהמה טהורה שגם השגת כוונת המצווה על פי הנסתר היא כמו חצי מאמר נגד האמונה. ולכאורה לפי דברי רבנו בליקוטי מוהר"ן שם הרי הנסתר הוא המאמר השלם. אלא על פי מה שכתב רבנו שם חלק שני מאמר ז' שהשלמות היא דווקא בהיכללות שתי הידיעות. וכתב רבנו נתן שהיכללות שתיהן למרות הסתירה ביניהן היא דווקא על ידי אמונה. ומזה תבין מה שאין נביא רשאי לחדש דבר אחרי משה. כי משה התנבא גם באספקלריה המאירה וגם באספקלריה שאינה מאירה שהן שתי הידיעות כמבואר בדברי רבנו שם. ולכן היה עומד על בוריו וכוחו ולא הושבתו בו פעולות החושים בזמן הנבואה. כי אספקלריה המאירה הוא בידיעה שבעצם פעולת המצוות פועל האדם פעולה עצמית שאין בה נפעלות כמו שכתב רבנו שם חלק א' מאמר ה'. והשכל לא ישיג כיצד פעולת המצוות באה מידיעת הפועל שאינו נפעל כמו שהתבאר. אלא שמשה רבנו ראה זאת בראייה ברורה לעוצם שלמות אמונתו. וגם ראה איזו פעולה תביא לידיעת ה' שזה עניין הראייה באספקלריה שאינה מאירה כמבואר שם. וראה שני הדברים יחד. איך יביא לידיעת ה' וגם איך פעולה זו עצמה היא פעולת ידיעת ה'. אבל אנחנו יכולים להבין זאת אחר הציווי כמו שביארתי שקיום הציווי הוא פעולת ידיעת ה' כמו שבאר רבנו הרמב"ם. אבל לא נוכל לראות הציווי עצמו. אבל שאר הנביאים יכולים לראות ציווי באספקלריה שאינה מאירה. היינו שיראו שיש לעשות פעולה ידועה שתביא לידיעת ה', אבל לא יראו הציווי יחד עם המצווה. וכיוון שכל הפעולות כאן הם בעולם שיש בו שינויים לא יכולים להורות כי אם הוראת שעה. ורק משה ראה את הציווי עם ראיית המצווה. וראיית המצווה נצחית, לכן הציווי שבא ממנו עם ראיית נצחיותו נצחי. ומובן שאין אמירתי ראייה אלא משל על הוודאות. כי ראייתו היא הידיעה שלא יראהו האדם. ואף על פי כן לא ניתן להיכתב הציווי השלם כמו שבא מהמצווה אלא עבר בעל פה. כי הגם שלא יוכל האדם בכוח עצמו להגיע לראיית הציווי כמו שיצא מהמצווה יכול לדעתו על ידי משה עצמו. כי משה קיבל את הכוח להעביר ידיעה זו לתלמידיו והם יעבירוה לתלמידיהם. ובכוח רבם הם עדיפים גם על שאר הנביאים כמו שאמרו שחכם עדיף מנביא. כי להם נמסרה התורה שיפרשוה ואנו מקיימים אותה לדורות על פי ביאורם.
פרק נ. ראה דברי רבנו שם חלק שני מאמר ז' שגם אצל התלמידים יש הרואים באספקלריה המאירה והם דרי מעלה ויש הרואים באספקלריה שאינה מאירה והם דרי מטה. כי מי שכל פעולותיהם פעולת ידיעת ה' הם דרי מעלה. כי כבר כאן הם חיים חיים שאין עמהם מוות. וידיעתם את ה' פשוטה ללא ריבוי והרכבה. ועיקר השגתם היא איה מקום כבודו. היינו שבכל מה שיעשה האדם לא ישיג את ה' מצד מה שעושה אלא רק מצד קיום ציוויו דבק בו. אבל דרי מטה הם מי שעיקר ידיעתם היא ידיעת הנמצאים שיש בידיעה זו ריבוי. וכאשר גם הם עושים כל ריבוי מעשיהם לתכלית אחת שהיא ידיעת ה' הפשוטה, הגם שלא יודעים שקיום המצוות עצמו הוא פעולת ידיעת ה', אלא בדעתם הוא מביא לידיעת ה', בזה מודים שפועל כל ריבוי הנמצאים הוא אחד. שזה עניין מלא כל הארץ כבודו. אבל אם מאירים דרי מעלה לדרי מטה את ידיעת איה מקום כבודו בזה הם מבטלים אותם ממעשה המצוות. וכמו שאמר אנטיגנס איש סוכו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. כי אנטיגנס ראה שבעצם קיום הציווי כבר זכה האדם בשכרו. אבל תלמידיו צדוק וביתוס שהיו דרי מטה הבינו ממנו שאין המצוות מביאות לקיבול השכר ולכן פקרו לגמרי. ולכן אמרו עליו חכמים היזהרו בדבריכם כמו שבאר הרמב"ם שם. והרמב"ם עצמו באר עניין השכר והעונש בדרך הטבע בקיום המדינה, אבל התכלית עצמה תושג לדעתו על ידי הכרת הנמצאים בסיבותיהם. ומצדו עצמו, כיוון שהיה מדרי מעלה, שעיקר ידיעתו לא הייתה אלא ידיעת ה', ושאר הידיעות, ואפילו ידיעת ההלכה, טפלות אליה, וכמו שכתב באיגרתו לחכמי לוניל שאת כל שאר החכמות למד כדי שתהיין רקחות טבחות ואופות לחכמת התורה, הרי שוודאי שנשאר דבק בקיום המצוות. שהרי ידע שבעצם קיום הציווי, יהא תכלית הציווי אשר יהא, יזכה האדם לתכלית וכמו שבאר בהקדמה לפרק חלק. אבל כשהגיעו דבריו לדרי מטה באו מזה לזלזול במצוות כיוון שהבינו ממנו שאינן אלא אמצעי לתיקון המדינה אבל התכלית העיקרית היא בהכרת הנמצאים על פי סיבותיהם. והאמת היא שהנחת סיבה לנמצאים כבר הביאה את האדם לקדמות. והרמב"ם ידע את הסכנה שבדבריו ואף על פי כן כתב שמעדיף להורות את היחיד המעולה למרות הנזק שיגיע לעשרת אלפים כסילים. הנה המעולה הוא השלם מדרי מעלה ומי שכינה כסיל הוא מדרי מטה. ולא חש לגנותם ולנזק שיגיע אליהם. כי כולם בשבילו רק לצוות לאותו היחיד המעולה. אבל משה רבנו מסר נפשו למען פשוטי ישראל להאיר גם בהם ידיעת ה'. ועל ידי האותות והמופתים שדרי מעלה לא יתפעל