עדות משפחה שעברה את טרנסניסטריה
בטרנסניסטריה מתו אנשים בייסורים רבים. הסבל שלהם היה נורא, תוך כדי הגירוש וצעדות המוות מרומניה בוקובינה ובסרביה בלי אוכל ומים, בגשם, בשלג ובחום במשך שבועות וחודשים, ביזה, אונס, התעללויות, השפלות מצד החיילים הרומנים והגרמנים, זריקת האנשים לתוך נהר הדניסטר למוות, נורו למוות, רעב, קור אפיסת כוחות ומחלות. כל מי ששרד נכלא בגטאות. המחלות והרעב גברו על רוב האנשים. אבי היה ניצול מחנה ברשאד, המחנה הגדול והנורא מתוך למעלה ממאה מחנות ריכוז של טרנסניסטריה מחנה שבו מתו רוב האנשים מ"מחלת הטיפוס" ומרעב, אנשים שמתו גופותיהם הושארו מספר ימים בבתים שלהם או על יד הבתים שלהם והיו נאכלים ע"י עכברושים, חתולים וכלבים; ורק לאחר כמה ימים היו נאספים בעגלות לקברי אחים. קורץ מאיר נולד ב-1906 בויז'ניץ בצפון בוקובינה לאביו קראו משה ולאמו קראו פיגה. היו לו כ-12 אחים. ידוע לי רק שמותיהם של ארבעה אחים: בנימין האח הגדול, אח בשם קופל, אחות בשם סילקי ואחות בשם פפי שניצלה ועלתה ארצה. קלרה קורץ לבית משפחת קלינגר נולדה ב-1907 לאביה קראו משה שנהרג במלחמת העולם הראשונה ולאמה קראו שפרינצה לבית זומר שנפטרה לפני המלחמה. היו לה שני אחים, יעקב וצבי הרש. הם חיו בעיירה סטורוז'ינץ. היה להם משק קטן של עזים ע"י גדות הנהר. קורץ מאיר נישא לקלרה וב-1940 נולד להם בן בשם משה, הם התגוררו בסטורוז'ינץ ברחוב נויוולדגאסה. מאיר עבד כאופה וקלרה מכרה מוצרי חלב בסטורוז'ינץ, בצ'רנוביץ ובסביבה. צבי הרש היה רווק ועבד כפחח, יעקב התחתן עם פפי לבית משפחת קצ'ר (קציר) מצ'רנוביץ וגר בצ'רנוביץ. ביולי 1941 נכנסו לעיר הצבא הגרמני והרומני והם השתלטו על העיר. חיילים בלווי תושבים מקומיים התפרסו בין רחובות העיר עברו מבית לבית דפקו על הדלתות וצעקו לצאת שידיהם מורמות. כל מי שהשתהה ואו שלא הספיק לצאת החוצה נורה במקום. לכל אחד ניתנה האפשרות לקחת רק תיק אחד שהוא יכול לקחת בעצמו, תוך כדי איומים והשפלות הם צעדו למקום ריכוז במרכז העיר ונצטוו לשבת כאשר ידיהם מורמות במשך שעות רבות. ביום השני הופרדו מאיר נשלח לבית היתומים. קלרה ובנה משה נשלחו למלון צנטרל. הם היו ללא אוכל ושתייה כ-שלושה ימים. לאחר כשבועיים, שהוחזקו עצורים הוקם הגטו בעיר, שם נפגשו יחד מאיר קלרה ובנם וצבי הרש קלינגר אח של קלרה. זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה ההגליה, לטרנסניסטריה תחילה נלקחו כל המשפחות ששם משפחתם מתחיל מ-א' ועד פ' ומאוחר יותר נלקחו השאר. בספטמבר 1941 הוגלו מאיר, קלרה ומשה בנם, יעקב ופפי נלקחו למוגילוב מצ'רנוביץ, לצבי הרש ניתנה אפשרות להישאר בסטרוז'יניץ, כי הוא היה בעל מקצוע נדרש, פחח, אך הוא לא רצה להישאר ורצה להיות עם משפחתו. הם הוכנסו לקרונות משא כ-70 נפשות בקרון. הנסיעה ארכה כשלושה ימים עד למרקולשטי שם הורדו והועמדו בשורות ונצטוו להשליך את כל דברי הערך לתוך קערה גדולה ונאמר להם שמי שיסתיר דברים ולא ימסור מרצונו יוצא להורג. במחנה לא היה אוכל וגם מחסור במי שתייה. משם צעדו בשורות דרך יער קוסאוץ מסלול זה נבחר כדי לעקוף ולהימנע מהליכה בכביש ראשי אל טרנסניסטריה לעיר ימפול, המרוחקת כ-80 עד 100 ק"מ, אך בגלל תנאי השטח היה אורכו של מסלול הצעידה 150 ק"מ כל מי שלא יכול ללכת נורה. בדרך נרצח צבי הרש ע"י חייל שהיכה אותו וירה בו למות. המטרה הייתה לדחוף את השיירות אל מעבר לבוג, אך היא נכשלה והם פוזרו בעירה שעל הבוג ברשאד. בברשאד גרו בגטו בבית הרוס ללא חלונות ודלתות בטמפרטורות נמוכות של כ-20 מעלות תחת לאפס, ישנו על הרצפה הרטובה עם מספר משפחות באותו החדר. ברשאד הייתה מקום הריכוז הגדול ביותר של השיירות שהגיעו מימפול וסבלו מטיפוס. המגפה נמשכה עד שהסתיימה מעצמה,יום יום נספו מהמגפה כ-12 יהודים, שירות הקבורה קרס ממספר העצום של המתים במיוחד ממחלת הטיפוס, המתים היו זרוקים ברחובות והכלבים אכלו מהגופות. בברשאד ומחוז בלטה נספו כ-27000 יהודים. קלרה נשלחה לעבודות פרך וגם נאלצה לכבס לגרמנים והרומנים במכבסה. ב-מרץ 1942 נשלח מאיר לעבודות פרך לבלטה. משה וקלרה נשארו בברשאד ביולי 1942 מאיר ברח מהמקום שבו עבד וחזר לברשאד. הוא נתפס ונשלח לבית הסוהר . בנובמבר 1942 חזר שוב לברשאד למשפחתו וכשנה עבד שם במאפיה של הגרמנים. בנובמבר 1943 שוב נשלח לעבוד במאפיה בבלטה. בגטאות היה אסור לצאת אחרי השעה 6 בערב. מפקד מחנה הז'נדרמריה בברשאד היה מתהלך תמיד שיכור והכה כל מי שנקלע לדרכו ברחובות הגטו ושובר חלונות כדי לאלץ נשים לצאת החוצה ואז היה אונס אותן. באחד הימים יצא אדם מביתו לחברתו, שגרה בבניין אחר. אחד החיילים ראה אותו ורדף אחריו אך לא הצליח לתפוס אותו. החייל קרא לקצין האחראי (שהיה שיכור) והוא החל לחפש אחריו בטרוף העיף אנשים מקומות גבוהות של הבניין ירה לכל עבר, כאשר לא מצא את האיש הוא העמיד את האנשים שהיו ליד הקיר והחל לירות בהם אחד אחד. הגיע לאבי משה וקלרה אימו ואבי אמר: בגרמנית "אני מפחד", לאחר שאימו קלרה אמרה לו להגיד כך, אז הקצין הוריד את האקדח ושאל: "מאיפה הילד יודע גרמנית?" אימו קלרה ענתה שהם באו לחפש את בעלה שהוא חייל. הקצין אמר שילכו לישון ושבבוקר לא ימצא אותם שם. לפנות בוקר הם ברחו מהמקום, והצליחו להגיע להסתתר אצל אישה נוצרייה שהסכימה להחביא אותם "בבוידם". לאחר כמה זמן בלתי משוער, כשיכלו, נסעו לבלטה כדי להיפגש עם האב מאיר. באותו זמן הגיעו לאזור חיילים רוסיים שכבשו את המקום והחלו לגייס את כל הגברים שהיו חולים ופצועים בבגדים בלויים, נעלים קרועות, רגלים פצועות וסובלים מרעב קשה. החיילים הרוסים הוצאו כל גבר ורשמו את שמותיהם כדי להמשיך ולהילחם נגד הגרמנים ואז מאיר האב גויס לצבא הרוסי. קלרה ומשה נשארו שם ולמחייתם קלרה התפרנסה מגילוי עתידות למקומיים ע"י קריאה בקלפים. כאשר לא שמעו תקופה ממאיר, הרוסים השתלטו על האזור והסכנה חלפה. הם החליטו לחזור לסטורוז'ינץ במסע ארוך באמצעות רכבות. בסטורוז'ינץ, הם חזרו וגרו בבית הישן שעדיין היה פנוי. משה חלה מאוד היה לו חום גבוה בעקבות תולעים בקיבה, הרופאים שהגיעו לבדוק אותו חשבו שמדובר במחלת הדיזנטריה ובידדו את הבית. קלרה ומשה הצליחו לברוח והגיעו לצ'רנוביץ, לקרובת משפחה(גיסתו של יעקב אח של קלרה) אשר, עבדה בגן ילדים. קלרה ביקשה ממנה שתשיג להם תרופה לריפוי המחלה של משה. משה קיבל את התרופה המתאימה והבריא ושוב חזרו לביתם בעיר סטרוז'ניץ'. היו כשנה בסטורוז'ינץ חיפשו מידע על מאיר רק לאחר שנה קיבלו מידע שהוא ברומניה ואז נסעו לרומניה ומצאו אותו בבוקרסט וחיו בצריף גדול עם כל הפליטים היהודים מהאזור. לאחר כשנה הפליגו באונית המעפילים פן יורק (קיבוץ גלויות) ופן קרסנט (העצמאות) הגיעו לארץ ונשלחו לקפריסין. משה היה בנוער בני עקיבא במחנה. ב-1948 הגיעו ארצה נשלחו לגור באופן זמני בפרדס חנה, לאחר כחצי שנה עברו להתגורר בחיפה .
