השואה כפי שהיגדתי לבניי |לא קל|

[עמית@]

השואה כפי שהיגדתי לבניי |לא קל|

קודם כל מודה - אני הייתי מהילדים שלא מחמיצים יום שואה, שלא מחמיצים סרט, ספר, עדות, שלא מחמיצים טיול ליד ושם, שהולכים לשם מיוזמתם, שעוסקים, יעסקו, מתעסקים -בשואה. חלק בגלל משפחתי, סבתא שלי היא מהילדים שמולטו בתחילת ההשמדהף החוויה שלה מורכבת בחציה מהפחד מהגרמנים (הנאצים) בחלקה מהערצה לתרבות הגרמנית (הנאצית) ובחלקה מסלידה, פחד, וחווית ההחמצה (אפשר להגיד שמבחינתה זו החמצה? אירוני וציני אבל זו חוויה מכוננת בחייה) של השואה. כמעט להיות שם, וכתוצאה מזה, היא דיברה על זה ללא הרף, הזילה דמעות כמים כל פעם שדיברו על השואה, צעקה עלינו כשבעטנו אחד בשני ש"רק הגרמנים בועטים" ולא דיברה עם אחותי שנה כשעשתה קרחת "כמו במחנות" אז השואה. מקור לסיוטים הכי גרועים שלי, בעיקר כי זה באמת קרה. מאז שהייתי לאמא חזיונות הזוועה לא נותנים לי מנוח (אתן לא חייבות לקרוא, אני פורקת) מאז שתמר נולדה אני לא מפסיקה לחוות אותה נפגעת ונהרגת בעיני רוחי, היו ימים אחרי הלידה שהרגשתי שאני חייבת לפנות לעזרה מקצועית כי פשוט לא יכלתי לעמוד בהצפת הרגשות הזו, זה עבר, ונותר במינון "נורמלי" - אבל שילוב של המון אינפורמציה במוח+עבודה במערכת חדשות+דמיון מאוד מפותח וזיכרון טוב לפרטים.. עשו את שלהם. ואין כמו השואה כדי למלא את תאי הזיכרון, כל חלקיק מידע שאי פעם קראתי בילדותי השוטה עולה לי ומהבהב מדי פעם, אני נאלצת כמעט לתת לעצמי איזו מכה הגונה כדי להפסיק עם הדמיונות. לא יודעת בעצם מה רציתי לומר מלבד העובדה שזה מפחיד אותי לחשוב על איך דורות שלמים של בני אדם טעונים בכל כך הרבה, מילה תמימה וכולנו "שואה". רכבות, פסי רכבת, פסים. יש לזה פן תרבותי חשוב, יש בזה בעייתיות מאוד מאוד גדולה (אם נחבוש את כובע מבקרת התרבות לרגע) והכי חשוב, מה מזה נעביר, ואיך נעביר, לילדינו?

 

[daldan]

את מבטאת תחושות מאד מוכרות

רק שאני לא מסוגלת להעלות אותם על הכתב, אפילו. אצלי הטריגר הוא גם זוועת השואה (לשמחתי סבי וסבתי ברחו כשהם הבינו שטוב לא ייצא מזה - אך רבים ממשפחותיהם לא הספיקו לברוח), אך גם מלחמות ישראל. מזדהה עם הצורך בצבירת מידע ועם הפחדים הקשים. אבל עובדת על עצמי חזק מאד וגם מאפשרת לעצמי לבכות ולפרוק בכל ארוע שמתקשר לזה.

 

[טלי בארץ הלמה]

מה ואיך מעבירים הלאה

"וְכָל פַּעַם שֶׁאֶחָד מֵהֶם נִזְכָּר בַּאֲבוֹת אֲבוֹתָיו שֶׁלֹּא יָשוּבוּ עוֹד –מְזַנֵּק מִקִּרְבּוֹ סִילוֹן אַדִּיר שֶׁרַק מִי שֶׁאֶת שְׂפַת הַלִּוְיְתָנִים לֹא מַכִּיר חוֹשֵׁב בְּטָעוּת שֶׁזֶּה סִילוֹן מַיִם מְלוּחִים וְלֹא דְּמָעוֹת הַפּוֹרְצוֹת לְזֵכֶר אָבִיו וְאִמּוֹ, אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו שֶׁנָּתְנוּ אֶת כֹּחָם, אֶת אַהֲבָתָם וְאֶת נַפְשָׁם כְּדֵי שֶׁהוּא יוּכַל לִחְיוֹת וְלִהְיוֹת מֶלֶךְ הַיַּמִּים לְכָל הַדּוֹרוֹת." (אבא קובנר, מתוך "משהו על לויתנים") צריך לספר ולהמשיך לספר, על חוסר האנושיות, על הזוועה, להעביר את הקושי להאמין שאדם עשה את המעשה הזה, לשמור את העדויות של אנשים שהולכים לעולמם. צריך להמשיך ולהדגיש גם את הגבורה וגם את המסכנות - הם חלק מאותו שלם. ויחד עם זה - להנציח את התקומה, את ההמשך, את הבנייה של משהו חדש, בזכות ולא בחסד.

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo24.gif

כל נושא השואה -הוא אמוד קשה לי. לא יודעת איך אסביר לילדי - אני גדלתי בתוך זה - סבתי הייתה בחיים ואימי - שנכה - והנכות היא כמו סימן תמיד - לשואה. עופרי כבר גדל עם הורים, שיחסית היה להם הכל בילדות וכלום לא חסר להם (לפחות לא בית ואוכל). אין לי מושג איך להסביר להם בגיל יותר מאוחר - מה גם שעופרי כל כך רגיש שבטוח יתחילו סיוטים. בנתיים לא אומרת כלום (טוב הם קטנים) - אני גם שמחה שבגן לא מדברים איתם על זה. מאוד מתחברת למה שכתבת עמית - על הסיוטים - שזה מתחיל אצלי אני מייד מדליקה טלויזיה - רצוי על ערוץ 3 ורואה סדרות קיטצ'יות. יש ימים שאני יכולה לבדוק אותם - את כל הגוף - אלף פעם ביום. יש חלומות בלהה. לפעמים שזה יותר מידי גרוע - אני לוקחת רגעיון לילה - אין לי מושג כמה זה באמת עוזר - אבל יותר קל לי להרדם.

 

[תפי]

שואה

מבינה ומזדהה. יום כל כך עמוס רגשות בשבילי. שהייתי קטנה שתיתי בצמא כל פיסת מידע, קראתי שדלתי את אבי שיספר לי. למרות שהיה לו קשה והוא לא היה מסוגל לספר, אבל עם השנים הוא נפתח ומדבר יותר בעיקר עם הנכדים. אצלי המצב הפוך עם הזמן אני ממש לא מסוגלת לפתוח טלויזה או לשמוע על זה. בהריון הקודם וגם בנוכחי התחושות שמלוות אותי הרבה יותר חזקות בעיקר של פחד. שאני נמצאת בקרב התלמידים שלי, אני מספרת את הסיפורים האופטימים שאבי סיפר לי.

 

[T noki]

עמית, אני הייתי בדיוק כמוך בילדות

האמת, שבשנים האחרונות מאז שהפכתי לאמא, אני הרבה יותר רגישה לנושא השואה. אני רואה תוכניות בטלויזיה ויש לי דמעות בעיניים. חושבת איך היו החיים אז, איך הילדים וההורים והאימהות הרגישו, מה הם חוו, ואיך הניצולים שכבר 60 שנה עברו מאז הצליחו למצוא בתוכם את הכוח להמשיך בחיים לאחר כל הרוע והדברים הנוראיים שעברו ולבנות מדינה לתפארת ומשפחה. אני רוצה להעביר לילדינו, ברגע שיהיו גדולים מספיק (אולי אף פעם אתה לא גדול מספיק בשביל להבין איך רוצחים בצורה נוראית כזו 6 מיליון אנשים ביניהם ילדים כל כך רבים רק בגלל היותם יהודים). צר לי שלא יזכו להכיר את האנשים המדהימים האלו, ניצולי השואה, ממקור ראשון. החובה שלנו היא לתעד אותם כמה שיותר כדי שנוכל להעביר את סיפוריהם הלאה לילדינו ונכדינו. אנחנו נוכל להיות בחיים כשיחגגו 100 שנה לשחרור אושויץ. מה יהיה אז? האם לאחר 100 שנה לא יתמסמס הזיכרון? כמה קל יהיה למכחישי השואה להגיד לאחר 100 שנה - זה לא קרה. בטח לאחר שכל העדים היחידים שנותרו אינם כבר בחיים. באחריותנו למנוע את זה, וגם להעביר לילדים שלנו מסר. שעלינו להיות תמיד אנושיים. בתור מדינה, בתור פרטים אינדיבידואליים. להראות את הקשר בין שואה לתקומה - בין השואה הנוראית לבין הקמת המדינה שלנו. אנחנו כעם שעבר את כל זה, גם כעם וגם כבודדים, חייבים להיות רגישים יותר לאנשים, לסבלם, לעזור זה לזה. לא לשכוח מה היה שם, אבל מתוך זה לצמוח ולהיות אנשים טובים יותר, מדינה טובה לדוגמא, שניצולי השואה יוכלו להיות גאים בנו כממשיכי דרכם. היום לצערי אני לא יודעת אם זה כך. מקווה שכן.

 

[שִירָה]

גם אני גדלתי בצל השואה

אחיותיו של אבי עברו את השואה כילדות, וכמוך, גם אני, קראתי, ועודני קוראת, באובססיביות, כל חומר קריאה שקשור לשואה. אתמול הייתי במוזיאון השואה החדש, ומכל התמונות הנוראות, קטעי הווידאו המזעזעים והמוצגים האותנטיים, תפסה את עיניי דווקא תמונה קטנה של אישה צעירה צ'כית שהחזיקה בזרועותיה את תינוקה, ולצידה ישב בנה בן השלוש, דקות בודדות לפני שהנאצים רצחו אותם ביריות יחד עם שאר בני העיירה שלהם ביער הסמוך. התינוק היה עטוף היטב במעיל, והפעוט חבש כובע להגנה מפני הרוח. יכולתי לראות את עצמי במקומה, מחבקת בעוז את שני ילדיי... וכמוך, כל סיפור שאני קוראת על השואה, גורם לי להציב את עצמי, בעיני רוחי, בסיטואציה דומה. אני חושבת שחשוב להנחיל הלאה את ערכי השואה - שהם בעיניי - בעיקר, התנגדות לפגיעה בחלשים וסובלנות כלפי האחר; הנסיון להבטיח ששואה לעולם לא תקרה שנית - לא לעם היהודי ולא לכל עם אחר.

 

[עמית@]

סליחה על הניצלוש - אבל הנה את!

נעלמת לפתע פתאום, והנה שבת..

 

[שִירָה]

לא הייתי פה יובלות!

ילדתי תינוקת מקסימה ומתוקה לפני שלושה שבועות, כמעט. הלידה היתה מדהימה וההתאוששות - קלה מאין כמוה, אבל אין לי זמן לזוז. בנימין פורץ בבכי כל שתי דקות לערך, וגם התינוקת רוצה יחס. אאל"ט את שבת לכאן כ-30 שעות לאחר הלידה של דורון. איך את עושה את זה?

 

[עמית@]

שימי אותה בפגיה ../images/Emo3.gif

אבל זה באמת לא קל, שולחת מסר.

 

[מעיןבר]

מזל טוב../images/Emo24.gif

חבל שהסתרת את זה מאיתנו בשרשור הזה.

 

[שִירָה]

לא רציתי לפתוח שרשור פה בפורום

כי אני לא מספיק מוכרת פה, בגלל שאני כמעט לא כותבת... תודה על האיחולים!

 

[בלינקה]

לא יודעת

אין ניצולי שואה במשפחתי הקרובה. מה שלא הפריע לי לשתות בצימאון כל פיסת מידע בעניין, לקרוא כל סיפור, כל עדות, לשמוע את כל מי שהסכים לספר ביישוב בו גדלתי. ובכיתה י"א נסעתי לפולין, וכל אותה שנה, לפני ואחרי הביקור בפולין, היתה לחלוטין סביב העניין. ביקור במוזיאון בלוחמי הגטאות, שמיעת עדויות של ניצולים שהם סבים וסבתות של בני הקבוצה שלי, אנשים שהכרתי מאז ומעולם, שפתאום הבנתי למה הם פוחדים מכלבים, למה הם גונבים אוכל, למה הם מתלבשים כמו שהם מתלבשים. וזהו. מאז אני מדחיקה. לא מסוגלת לקרוא, לא פותחת טלוויזיה, לא כלום. דקת הצפירה זו הדקה היחידה שבה אני חושבת על השואה במתכוון. לא מפחיד אותי, כי אפילו לא עולה לי מהתת מודע. ה-פחד שלי בעניין שחר זה שמחבלים יפרצו לנו לבית, כמו שקרה במצר

אני מניחה שכששחר, והילדים הנוספים שלנו

יגדלו, אני אאלץ להתמודד שוב. ואני מניחה שאעשה את זה בצורה שבה הורי עשו זאת.

 

[היידי אור]

מעבר להזדהות

אני יכולה לומר לך איך הסברתי היום לאופק את הצפירה. במילים פשוטות השבתי לה שהשמיעו היום צפירה כדי שנזכור ולא נשכח הרבה אנשים שמתו מזמן מזמן. היא שאלה למה צריך לזכור, והשבתי לה שאנחנו לא רוצים לשכוח אותם כמו שאנחנו לא רוצים לשכוח את סבא יעקב (שנפטר לפני חצי שנה) כי אנחנו אוהבים אותו והוא אהב אותנו. ההסבר הפשוט (ולטעמי לא מצמרר כלל) הספיק לה. עם הגיל לאט לאט היא תדע יותר. לגיל 3 זה מספיק- לא?

 

[אמא של א וגם של ר]

מזדהה עם הסיוטים מאז שהפכתי לאמא

רק כשקראתי את מה שכתבתי העלתי למודעות את האובססיביות של המחשבות שלי: "האם א' שלי מספיק גדולה, כדי שתבין שאסור להשתעל כי זה ישמיע רעש ויגלו אותנו?", "כמה זמן יוכל ר' הקטן להחזיק מעמד בלי לאכול? - הוא כל כך אוהב לאכול הקטן המתוק הזה.." וכו'... אני כנראה מדחיקה, לא רואה בזה בעיה

.

 

[קלימרו של גאני]

בני הקטן נולד ביום השואה(בשנה שעברה

סבתו של החצי, אחותה וגיסה כולם עברו את אושוויץ ושרדו. כמה ימים אחרי הולדתו, כשנפגשנו, הנחתי את בני בידיו ממש כמנחה. זה היה כ"כ סימלי ומשמעותי בעיניו ובעיני, בכי התערבב בשמחה וגאווה גדולה. ראיתי אתמול את הסרט על הקינדרטרנספורט וזה היה פשוט קורע לב. למרות שהילדים הללו הם ברי המזל, הקריעה הזו מהוריהם...

גם אני אספתי באובססיביות כל פיסת מידע בבגרותי, ומאז שהפכתי לאם אני פשוט לא מסוגלת. קשה לי מאוד ביום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל (אולי כי הוא בן). הניתוק הכפוי מהילדים הוא אולי שיא הכאב שאני מסוגלת לדמיין. התמונות של בני 3 ו-4 שמשאירים את הוריהם מאחור. הורים שמבטיחים להצטרף תוך כמה שבועות. איך אפשר להתמודד עם גרוע מזה?

 

[g a n i]

וכבר הוא משתלט לי על המחשב../images/Emo9.gif

 

[yaelia]

גם אני גדלתי עם המלחמה כחלק מחיי

אמא שלי היתה שם, ילדה בת חמש עם כל משפחתה בהונגריה. הם איבדו שם את אבא שלהם (סבי) ואת אחותם הגדולה. אני חושבת על אמא של עם ארבעה זאטוטים (הגדולים יותר היו במחנות כפיה או פרטיזנים) ולבי נחמץ. הגישה הבריאה, עלי לציין של המשפחה שלהם היתה מאז ומעולם שככה זה. ככה החיים. הם עברו את המלחמה, הם שרדו אותה ועלו לארץ והם לא חיים בעבר. הם אנשי מעשה שחיים בהווה ושמחים בחלקם. אני גאה בגישה הזאת, הלא קורבנית והמעשית ומקווה שזה מה שאעביר להללי, את התקווה והיכולת להשתקם גם אחרי הזוועה הגדולה ביותר. אני אספר לו, ברמות שונות על מה ההיסטוריה המשפחתית שלו, כי אני חושבת שזה חשוב מאוד שהוא ידע. כיום, דווקא בגלל שלא נשארו ניצולים רבים ('בוגרי שואה' כמו שקוראים להם במשפחתנו), חשוב מאוד תהליך השימור האישי והפרטי. משישה מיליון אנונימיים שקשה לתפוס הפריטו את השואה לפרטים, לאנשים. וכך כל אדם יכול למצוא בליבו את נקודות ההזדהות האישיות. לנו סיפרו תמיד. לא זוועות נוראות, אבל על הרעב ועל הדרך שבה הסתדרו ושרדו דווקא כן. לא הסתירו את המוות והרוע אבל אמא שלי בהחלט שמה דגש על מעשי הקונדס והנצחונות הקטנים והגדולים של אחיה הגדולים במלחמה. מכירות את מוטל בן פייסי החזן? הילד היתום, העני המרוד, המסכן אובייקטיבית שבעיניו הוא לא? ככה אני רואה אותם וזה הניצחון האמיתי של משפחתי.

 

[yaelia]

ושני ספרים מעולים

שהם גם ספרי קריאה מהטובים שקראתי בשנים האחרונות וגם עוסקים בשואה, גם למדחיקניות הכי גדולות: הכל מואר - ג'ונתן פויר ספרן הרפתקאותיהם המדהימות של קווליר וקליי - לא מצליחה לזכור עכשיו של מי, אבל הוצאת עם עובד.

 

[nubi]

גם אני הייתי

מאלו שבלעו כל פיסת מידע על השואה. בגיל 12 כבר בלעתי את כל הספרים של ק.צטניק. בכיתה יא נסעתי עם משלחת מטעם בית הספר לאושוויץ. היה מאוד קשה. מאז כאילו שמשהו "נרגע". כבר לא מלקטת באובססיביות את המידע הזה. מאז ששי נולדה-לא מסוגלת לראות שום תכנית או משהו שקשור בכלל לתקופה הזאת. אני חושבת על זה כל הזמן-על השנאה הזאת שמניעה אנשים לבצע את המעשים האלו, שבכלל לא ניתנים לתיאור. יש לי לפעמים תקופות שאני מדמיינת אותי ואת שי באושוויץ, באותה הסיטואציה. או התעללות של חיילים נאצים בילדים ותינוקות. זה קשה לי מאוד.