Polar Aurora
New member
השוואה
הגעתי למסקנה מעניינת תוך כדי טיול עם הכלבה- בכל תרגילי האנרגיה האלה שעשיתי אף פעם לא הייתי בטוחה אם אני עושה את זה נכון, אם זה מה שאני אמורה להרגיש- אם אין עוד משהו, אם אני לא מדמיינת, אם אני לא משלה את עצמי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי על גבול הספק אם אינני סתם "משחקת" במדיטציה ובעצם לא עושה כלומ חוץ מלשבת כמו דפוקה ועושה בושות מול הכלבה שלי דייזי. כן הרגשתי משהו בהרבה מהמקרים אבל כמעט אף פעם זה לא הגיע לידי חישה וודאית, מוחלטת, של האנרגיה (השיא היה בכישוף ההוא לקראת המבחן בהיסטוריה, שהביא עלי את הציון הכי גבוהה בכיתה למרות שאני לא מי יודע מה טובה). ואז הלכתי ברחוב וחשבתי על תנועה- תנועה רגילה של הגוף. הוא פועל בהתאם לרצוננו, כתגובה למשב רוח קל שבקלים בתוך מוחנו. לא נדרש שום מאמץ- כך גם העבודה האנרגטית, אך כיוון שאת גופנו אנו מפעילים במודע מדי יום במשך שנים כה רבות הגוף מורגל, הוא יודע איזו פעולה להפיק בהתאם לרצון שלנו. עבודה אנרגטית היא נושא שכל אחד לומד, הרבה פעמים לבד ולא בגיל צעיר כל כך. הגוף לא יודע איך להגיב לבקשה שלנו וזה דורש רמה מסויימת של ריכוז והתכוונות, כמו ללמוד לשלוט בזנב שצימחנו פתאום או להזיז את האוזניים. כמו ללמוד כל מלאכה חדשה- אדם שמימיו לא צייר סוס יצטרך להתבונן ארוכות בקווי גופו, ללמוד את הצורה ואת המרקם, להפנים את האווירה הכללית של החיה בשביל להיות מסוגל לצייר אותה בפעם הראשונה, בזהירות והקפדה. לעומתו אדם שציור סוסים זוהי פרנסתו במשך שנים יצייר אותו בקלות ובזריזות, מתוך זכרון בלבד. היד תדע מה לעשות כשהוא יחשוב "סוס". כך גם ריקוד, נגינה, כתיבה. באשר לחישת השינויי האנרגטי שאני יוצרת- אם תנסו להעמיד את המרפק על משטח יציב ולהזיז קלות את האצבעות אתם תראו את השינויי שחל בתנוחתן בעיניים, אך מה שתרגישו יהיה קשה מאוד לאבחנה ואם לא היינו מודעים לרצון לגרום את השינויי לא היינו שמים לב שיצרנו אותו. תזוזה קלילה כזאת של כמה אצבעות ניתן להשוות לעבודתה של מכשפה מתחילה, כמוני, ואילו עבודתו של מאג מנוסה היא בסדר גודל של ריקוד יפהפה שמרטיט את כל הגוף ולא משאיר ספק באשר לשינויי שהתחולל. זיבולי שכל אלה גורמים לי, איכשהו, להרגיש תקווה ובטחון במשהו גדול יותר. נכון שעכשיו אני רק לומדת, ויש לי עוד המון ללמוד, אבל לא רוקדים בלט לפני שלמדנו לזחול, נפלנו ונפלנו ואולי שברנו כמה רגליים (אפפשר לחשוב כמה יש כבר), ודיממנו מפרקי אצבעות הרגליים (בהחלט לא נעים, מנסיון). אם כך, החלום שלי עכשיו הוא לשבור כבר רגל, בשביל לדעת שהצלחתי לקפוץ גבוה מספיק בשביל לעשות זאת. [המורה לרוסית קוראת לזה שלשול מילים.. מזמן לא כתבתי כל כך הרבה]
הגעתי למסקנה מעניינת תוך כדי טיול עם הכלבה- בכל תרגילי האנרגיה האלה שעשיתי אף פעם לא הייתי בטוחה אם אני עושה את זה נכון, אם זה מה שאני אמורה להרגיש- אם אין עוד משהו, אם אני לא מדמיינת, אם אני לא משלה את עצמי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי על גבול הספק אם אינני סתם "משחקת" במדיטציה ובעצם לא עושה כלומ חוץ מלשבת כמו דפוקה ועושה בושות מול הכלבה שלי דייזי. כן הרגשתי משהו בהרבה מהמקרים אבל כמעט אף פעם זה לא הגיע לידי חישה וודאית, מוחלטת, של האנרגיה (השיא היה בכישוף ההוא לקראת המבחן בהיסטוריה, שהביא עלי את הציון הכי גבוהה בכיתה למרות שאני לא מי יודע מה טובה). ואז הלכתי ברחוב וחשבתי על תנועה- תנועה רגילה של הגוף. הוא פועל בהתאם לרצוננו, כתגובה למשב רוח קל שבקלים בתוך מוחנו. לא נדרש שום מאמץ- כך גם העבודה האנרגטית, אך כיוון שאת גופנו אנו מפעילים במודע מדי יום במשך שנים כה רבות הגוף מורגל, הוא יודע איזו פעולה להפיק בהתאם לרצון שלנו. עבודה אנרגטית היא נושא שכל אחד לומד, הרבה פעמים לבד ולא בגיל צעיר כל כך. הגוף לא יודע איך להגיב לבקשה שלנו וזה דורש רמה מסויימת של ריכוז והתכוונות, כמו ללמוד לשלוט בזנב שצימחנו פתאום או להזיז את האוזניים. כמו ללמוד כל מלאכה חדשה- אדם שמימיו לא צייר סוס יצטרך להתבונן ארוכות בקווי גופו, ללמוד את הצורה ואת המרקם, להפנים את האווירה הכללית של החיה בשביל להיות מסוגל לצייר אותה בפעם הראשונה, בזהירות והקפדה. לעומתו אדם שציור סוסים זוהי פרנסתו במשך שנים יצייר אותו בקלות ובזריזות, מתוך זכרון בלבד. היד תדע מה לעשות כשהוא יחשוב "סוס". כך גם ריקוד, נגינה, כתיבה. באשר לחישת השינויי האנרגטי שאני יוצרת- אם תנסו להעמיד את המרפק על משטח יציב ולהזיז קלות את האצבעות אתם תראו את השינויי שחל בתנוחתן בעיניים, אך מה שתרגישו יהיה קשה מאוד לאבחנה ואם לא היינו מודעים לרצון לגרום את השינויי לא היינו שמים לב שיצרנו אותו. תזוזה קלילה כזאת של כמה אצבעות ניתן להשוות לעבודתה של מכשפה מתחילה, כמוני, ואילו עבודתו של מאג מנוסה היא בסדר גודל של ריקוד יפהפה שמרטיט את כל הגוף ולא משאיר ספק באשר לשינויי שהתחולל. זיבולי שכל אלה גורמים לי, איכשהו, להרגיש תקווה ובטחון במשהו גדול יותר. נכון שעכשיו אני רק לומדת, ויש לי עוד המון ללמוד, אבל לא רוקדים בלט לפני שלמדנו לזחול, נפלנו ונפלנו ואולי שברנו כמה רגליים (אפפשר לחשוב כמה יש כבר), ודיממנו מפרקי אצבעות הרגליים (בהחלט לא נעים, מנסיון). אם כך, החלום שלי עכשיו הוא לשבור כבר רגל, בשביל לדעת שהצלחתי לקפוץ גבוה מספיק בשביל לעשות זאת. [המורה לרוסית קוראת לזה שלשול מילים.. מזמן לא כתבתי כל כך הרבה]
המשפט היחיד שלא אהבתי בהודעה היה "אני נשמעת כמו סכיזופרנית, אני יודעת" הוי, מתי כבר נפסיק להתנצל... היי גאה אחות! ~O~ שחר (שמדברת עם עצים ואיננה סכיזופרנית)