קטנית בפסח
New member
השונה בראי החברה (חפירה על כתבה שקראתי)
נתקלתם במקרה בכתבה הזאת?
מדובר במקרה של מישהי שרצתה משהו, המשפחה שלה תמכה בה בעניין, ועם נחישות ועבודה קשה היא הצליחה.
למה צריך לעשות עניין מהשונות שלה? כן, אפשר להזכיר, זה חלק ממי שהיא כמו שהאהבה שלה למוזיקה היא חלק ממי שהיא, אבל למה זה צריך להיות החלק העיקרי בסיפור?
"למדנו להכין את עצמנו לא לצפות ולא להתאכזב"
המשפחה שלה - ואני לא שופטת, באמת לא, זה מה שהחברה מלמדת את כולנו לעשות - נעצבת על כל הדברים שפזית לכאורה מפסידה. הכיתה הרגילה שהיא לא הלכה אליה (אני חושבת שבכלל כל העניין הזה של "חינוך רגיל" לעומת "חינוך מיוחד" מגיע מנקודת מבט צרה שמנציחה את השיטה החינוכית העתיקה של התקופה התעשייתית ולא מתאים בכלל לתקופה המודרנית), הצבא שהיא לא שירתה בו (וכי לא יכלה להתנדב לו רצתה?), הטיול מסביב לעולם (אני בטוחה שיש טיולים מאורגנים עבור אנשים עם תסמונת דאון)... כל הדברים האלה הם דברים שאנשים "רגילים" עושים. כלומר המשפחה שלה מאוכזבת מהשונות של פזית, ולאו דווקא ממה שהיא כן או לא "מפסידה".
"כולנו מבינים שזו היא שלימדה אותנו את השיעור הכי חשוב בחיים: להיות אמיצים, לא לפחד להיות מי שאנחנו, להגשים חלומות ולהיות אנשים טובים יותר, רגישים יותר וסבלנים יותר"
אני חושבת שזה ה"סוף הטוב" בסיפור. הם מבינים שעם או בלי השונות שלה, פזית עושה מה שהיא רוצה. היא מתעקשת, היא נחושה, והיא פשוט עושה. הם מבינים שהם יכולים להיות מי שהם, ושלהיות שונה זה לא כל כך נורא. הם בהחלט עזרו לעצמם ללמוד את השיעור הזה: הם עמדו לצדה לכל אורך הדרך. החליטו ללמד אותה בכל תחום כי היא יכולה. זה נהדר
ובנושא אחר באותו הקשר...
אני רואה בהרבה מקומות שיש כאלה שמייחסים לשונים למיניהם (דווקא לילדים, משום מה), תכונות כמו "מלאכיות"... האוטיסטים יש להם תקשורת עם בורא עולם, ילדים עם תסמונת דאון הם "מלאכים", ילדים עם ADD הם "ילדי אינדיגו" והם יובילו את... מהפכה אנרגטית כלשהי?...
הגישה הזאת מפחידה אותי, משתי סיבות עיקריות.
האחת - גישה זו מנציחה את השונות כמשהו שיש לילדים. כן, אפילו עם פזית. מדברים ומתייחסים אליה כאל ילדה עם תסמונת דאון, כשבעצם היא אישה עם תסמונת דאון. החברה נוטה לשכוח שילדים אוטיסטים גדלים להיות מבוגרים אוטיסטים; ילדים נכים, שבילדותם ניתן (גם אם קשה) למצוא מסגרות נגישות עבורן ("מיוחדות", או לחילופין - ועדיף לדעתי - "רגילות" מונגשות), גדלים להיות נערים נכים (קשה יותר למצוא מסגרות על-יסודיות נגישות) ולאחר מכן מבוגרים נכים. (מקומות עבודה מונגשים? מוסדות לימוד על-תיכוניות מונגשים? וזה עוד בלי לדבר על מותרות כמו מסעדות או בתי קולנוע...). אם אנחנו מדברים עליהם רק כעל ילדים, אנחנו נטפל רק בילדים. Yikes.
הסיבה השניה שזה מפחיד אותי, היא שזה הופך את האנשים האלה, בעיקר אלה עם שונות נוירולוגית או שכלית, ל... פחות אנושיים. אם אנחנו מלאכים, אנחנו לא ממש בני אדם. האחרות שלנו מודגשת כל כך שהיחס אלינו לא יכול להיות כאל בני אדם.
שתי הסיבות האלה הן גם הסיבות להפתעה הציבורית כאשר אחרים עושים דברים "נורמליים" ו/או של "מבוגרים". בעצם, כשהם בוחרים לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב בדעת הציבור המגבילה. ילד אוטיסט עושה מה שהוא רוצה לעשות ומגיע לתואר דוקטור ב(הכנס נושא כלשהו)??? אישה בעלת שונות שכלית מגיעה להשגים אתלטיים??? שני אנשים עם תסמונת דאון מחליטים להתחתן???
הכותרות היו תמיד בסגנון "לא נתנו ל(הכנס שונות כלשהי) לנצח". אני מאמינה שבעצם הכותרת צריכה להיות "לא נתנו לדעת הציבור להגביל אותם ועשו מה שהם רצו לעשות כי הם יכולים וזה מה שהם החליטו לעשות".
נתקלתם במקרה בכתבה הזאת?
מדובר במקרה של מישהי שרצתה משהו, המשפחה שלה תמכה בה בעניין, ועם נחישות ועבודה קשה היא הצליחה.
למה צריך לעשות עניין מהשונות שלה? כן, אפשר להזכיר, זה חלק ממי שהיא כמו שהאהבה שלה למוזיקה היא חלק ממי שהיא, אבל למה זה צריך להיות החלק העיקרי בסיפור?
"למדנו להכין את עצמנו לא לצפות ולא להתאכזב"
המשפחה שלה - ואני לא שופטת, באמת לא, זה מה שהחברה מלמדת את כולנו לעשות - נעצבת על כל הדברים שפזית לכאורה מפסידה. הכיתה הרגילה שהיא לא הלכה אליה (אני חושבת שבכלל כל העניין הזה של "חינוך רגיל" לעומת "חינוך מיוחד" מגיע מנקודת מבט צרה שמנציחה את השיטה החינוכית העתיקה של התקופה התעשייתית ולא מתאים בכלל לתקופה המודרנית), הצבא שהיא לא שירתה בו (וכי לא יכלה להתנדב לו רצתה?), הטיול מסביב לעולם (אני בטוחה שיש טיולים מאורגנים עבור אנשים עם תסמונת דאון)... כל הדברים האלה הם דברים שאנשים "רגילים" עושים. כלומר המשפחה שלה מאוכזבת מהשונות של פזית, ולאו דווקא ממה שהיא כן או לא "מפסידה".
"כולנו מבינים שזו היא שלימדה אותנו את השיעור הכי חשוב בחיים: להיות אמיצים, לא לפחד להיות מי שאנחנו, להגשים חלומות ולהיות אנשים טובים יותר, רגישים יותר וסבלנים יותר"
אני חושבת שזה ה"סוף הטוב" בסיפור. הם מבינים שעם או בלי השונות שלה, פזית עושה מה שהיא רוצה. היא מתעקשת, היא נחושה, והיא פשוט עושה. הם מבינים שהם יכולים להיות מי שהם, ושלהיות שונה זה לא כל כך נורא. הם בהחלט עזרו לעצמם ללמוד את השיעור הזה: הם עמדו לצדה לכל אורך הדרך. החליטו ללמד אותה בכל תחום כי היא יכולה. זה נהדר
ובנושא אחר באותו הקשר...
אני רואה בהרבה מקומות שיש כאלה שמייחסים לשונים למיניהם (דווקא לילדים, משום מה), תכונות כמו "מלאכיות"... האוטיסטים יש להם תקשורת עם בורא עולם, ילדים עם תסמונת דאון הם "מלאכים", ילדים עם ADD הם "ילדי אינדיגו" והם יובילו את... מהפכה אנרגטית כלשהי?...
הגישה הזאת מפחידה אותי, משתי סיבות עיקריות.
האחת - גישה זו מנציחה את השונות כמשהו שיש לילדים. כן, אפילו עם פזית. מדברים ומתייחסים אליה כאל ילדה עם תסמונת דאון, כשבעצם היא אישה עם תסמונת דאון. החברה נוטה לשכוח שילדים אוטיסטים גדלים להיות מבוגרים אוטיסטים; ילדים נכים, שבילדותם ניתן (גם אם קשה) למצוא מסגרות נגישות עבורן ("מיוחדות", או לחילופין - ועדיף לדעתי - "רגילות" מונגשות), גדלים להיות נערים נכים (קשה יותר למצוא מסגרות על-יסודיות נגישות) ולאחר מכן מבוגרים נכים. (מקומות עבודה מונגשים? מוסדות לימוד על-תיכוניות מונגשים? וזה עוד בלי לדבר על מותרות כמו מסעדות או בתי קולנוע...). אם אנחנו מדברים עליהם רק כעל ילדים, אנחנו נטפל רק בילדים. Yikes.
הסיבה השניה שזה מפחיד אותי, היא שזה הופך את האנשים האלה, בעיקר אלה עם שונות נוירולוגית או שכלית, ל... פחות אנושיים. אם אנחנו מלאכים, אנחנו לא ממש בני אדם. האחרות שלנו מודגשת כל כך שהיחס אלינו לא יכול להיות כאל בני אדם.
שתי הסיבות האלה הן גם הסיבות להפתעה הציבורית כאשר אחרים עושים דברים "נורמליים" ו/או של "מבוגרים". בעצם, כשהם בוחרים לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב בדעת הציבור המגבילה. ילד אוטיסט עושה מה שהוא רוצה לעשות ומגיע לתואר דוקטור ב(הכנס נושא כלשהו)??? אישה בעלת שונות שכלית מגיעה להשגים אתלטיים??? שני אנשים עם תסמונת דאון מחליטים להתחתן???
הכותרות היו תמיד בסגנון "לא נתנו ל(הכנס שונות כלשהי) לנצח". אני מאמינה שבעצם הכותרת צריכה להיות "לא נתנו לדעת הציבור להגביל אותם ועשו מה שהם רצו לעשות כי הם יכולים וזה מה שהם החליטו לעשות".
