רוני ממליץ ליגה
New member
השותפה (11)
אלמלא ביקשה ממני להתלוות אליה לרופא ספק אם הייתי מתוודע אל מחלתה. נגיעותיה המזדמנות בשערה לא העידו על אסונה ודומה כי רק קול בכיה בלילות שבהם נדדה שנתי בישר ברמיזה על העתיד לבוא. העדפנו את ההליכה הרגלית במורד הרחוב השומם למחצה על פני תכליתיותה של התחבורה הציבורית. עד מהרה התרוקנו חנויותיו מיושביהן, עת שיחתנו הלכה ונדדה למחוזות דמיונה הפראיים. לרגעים דומה היה כי לא ביקשה כלל להגיע אל מרפאתו אלא להחזיקני עמה מחוץ לתחומו. התמסרתי כליל להרפתקאתה כמוכה סנוורים, אך משהגיעה השעה, נתנה לפתע מבט דאוג בשעונה ורמזה לי על דלת הברזל הסמוכה. איש לא המתין מלבדנו, אך הרופא השתהה קמעה בין חדריו. "עוד רגע" אמר פתאום ביוצאו במהירות לחדר הטיפולים, "כבר מתפנה אליכם". כשחזר, הציצה שותפתי שוב בשעונה ונגעה בידי: "תורי הגיע, בוא". הססתי קמעה, אך הרופא נעים הסבר עודד אותי ממקום מושבו להיכנס: "בואו בואו, חיכיתם לי מספיק. רק התאזרו בסבלנות עוד שנייה אחת שלא אשכח לרשום משהו חשוב במחשב. מי אתם?" "אני הבן" פלטתי חלושות, אך האיש בחלוקו הלבן, שליווה את אבי למיטתה של אימא שתק ולא אמר דבר. כל אותה עת השפיל את מבטו וכשהבטתי בו בתחינה לגאולה, ארז את מכשיריו, ועזב את בית החולים לבלי שוב.
אלמלא ביקשה ממני להתלוות אליה לרופא ספק אם הייתי מתוודע אל מחלתה. נגיעותיה המזדמנות בשערה לא העידו על אסונה ודומה כי רק קול בכיה בלילות שבהם נדדה שנתי בישר ברמיזה על העתיד לבוא. העדפנו את ההליכה הרגלית במורד הרחוב השומם למחצה על פני תכליתיותה של התחבורה הציבורית. עד מהרה התרוקנו חנויותיו מיושביהן, עת שיחתנו הלכה ונדדה למחוזות דמיונה הפראיים. לרגעים דומה היה כי לא ביקשה כלל להגיע אל מרפאתו אלא להחזיקני עמה מחוץ לתחומו. התמסרתי כליל להרפתקאתה כמוכה סנוורים, אך משהגיעה השעה, נתנה לפתע מבט דאוג בשעונה ורמזה לי על דלת הברזל הסמוכה. איש לא המתין מלבדנו, אך הרופא השתהה קמעה בין חדריו. "עוד רגע" אמר פתאום ביוצאו במהירות לחדר הטיפולים, "כבר מתפנה אליכם". כשחזר, הציצה שותפתי שוב בשעונה ונגעה בידי: "תורי הגיע, בוא". הססתי קמעה, אך הרופא נעים הסבר עודד אותי ממקום מושבו להיכנס: "בואו בואו, חיכיתם לי מספיק. רק התאזרו בסבלנות עוד שנייה אחת שלא אשכח לרשום משהו חשוב במחשב. מי אתם?" "אני הבן" פלטתי חלושות, אך האיש בחלוקו הלבן, שליווה את אבי למיטתה של אימא שתק ולא אמר דבר. כל אותה עת השפיל את מבטו וכשהבטתי בו בתחינה לגאולה, ארז את מכשיריו, ועזב את בית החולים לבלי שוב.