השחר עולה
השחר עולה טיפות גשם אחרונות שוטפות את האתמול נותנות ליום החדש להתחיל נקי, להתחיל מהתחלה. אני עומדת במקום גבוה מול הים הכחול הגלים מתנפצים על החוף בקצב קבוע הקצף הלבן מצטבר ככל שהם מתקרבים לחוף ואז נעלם כמו מתמוסס במים המלחכים את החול והאבנים. אני בודדה, אני כלכך בודדה שאפילו אני לא מודעת לכך. אני מרגישה את כל היופי הקסום הזה בתוכי ומנסה להאחז בו, להרגיש אותו, לנשום להריח. אם יכולתי לרגע להתמזג בתוכו. לנוע על זכוכית החלון לאט לאט כמו טיפת הגשם שמזדחלת לאיטה. בתחילה תנועתה איטית אחר כך היא פוגשת בטיפה נוספת ומהירות התחלקותם גדלה. להתנפץ על החוף בבטחון ובשלווה כמו הגלים. הם הגיעו מרחוק, מלב הים, ועכשיו שהרגע לו יחלו , עומד להתרחש הם לא חוששים רק דוהרים כדי להגיע סוף סוף לרגע המפגש. לזרוח כמו השמש העולה, שבצבע הבהיר היא מסלקת כל ערפל ובקרניה הנישלחות היא מחממת את הישות הקרה ביותר. להיות אוורירת ולבנה כמו הענן ששט בשמים הכחולים של הבוקר, כמעט שקוף עשוי מחומר עדין אך עדין בעל צורה ומסגרת. ושקט שקט כלכך. העולם הזה כה גדול כה רחב כה חסר גבולות, מכאן ועד האופק המרוחק , מהאדמה ועד רום השמים. איך אפשר שלא להרגיש ירא? אך אפשר שלא לרצות לספוג את כל אלה באותו זמן? עוצמה דוממת שקטה אך בתנועה מתמדת לרוב תנועה עדינה ולא מורגשת לעיתים בסערה גדולה וכאוס אבל עכשיו ברגע זה הכל חרישי.
השחר עולה טיפות גשם אחרונות שוטפות את האתמול נותנות ליום החדש להתחיל נקי, להתחיל מהתחלה. אני עומדת במקום גבוה מול הים הכחול הגלים מתנפצים על החוף בקצב קבוע הקצף הלבן מצטבר ככל שהם מתקרבים לחוף ואז נעלם כמו מתמוסס במים המלחכים את החול והאבנים. אני בודדה, אני כלכך בודדה שאפילו אני לא מודעת לכך. אני מרגישה את כל היופי הקסום הזה בתוכי ומנסה להאחז בו, להרגיש אותו, לנשום להריח. אם יכולתי לרגע להתמזג בתוכו. לנוע על זכוכית החלון לאט לאט כמו טיפת הגשם שמזדחלת לאיטה. בתחילה תנועתה איטית אחר כך היא פוגשת בטיפה נוספת ומהירות התחלקותם גדלה. להתנפץ על החוף בבטחון ובשלווה כמו הגלים. הם הגיעו מרחוק, מלב הים, ועכשיו שהרגע לו יחלו , עומד להתרחש הם לא חוששים רק דוהרים כדי להגיע סוף סוף לרגע המפגש. לזרוח כמו השמש העולה, שבצבע הבהיר היא מסלקת כל ערפל ובקרניה הנישלחות היא מחממת את הישות הקרה ביותר. להיות אוורירת ולבנה כמו הענן ששט בשמים הכחולים של הבוקר, כמעט שקוף עשוי מחומר עדין אך עדין בעל צורה ומסגרת. ושקט שקט כלכך. העולם הזה כה גדול כה רחב כה חסר גבולות, מכאן ועד האופק המרוחק , מהאדמה ועד רום השמים. איך אפשר שלא להרגיש ירא? אך אפשר שלא לרצות לספוג את כל אלה באותו זמן? עוצמה דוממת שקטה אך בתנועה מתמדת לרוב תנועה עדינה ולא מורגשת לעיתים בסערה גדולה וכאוס אבל עכשיו ברגע זה הכל חרישי.
