השיר הזה בראש שלי גורם לי להמשיך לבכות...
התעוררתי בבוקר עם השיר "absolution" (מחילה, כפרה) של "מיוז", משום מה. כל היום הוא התנגן לי בראש, עד עכשיו. כל היום פשוט אהבתי את השיר ועכשיו אני כואבת אותו (אם אפשר לכאוב שיר...). הוא עדיין לא יוצא לי מהראש ומאז שהוא שלח לי את ההודעה ההיא- השיר הזה גורם לי רק לבכות. בלי הפסקה... למי שאין כוח לקרוא את הכל אז התמצית היא ששוב נפגעתי, שוב מישהו השחית בי משהו, שוב הייתי תמימה וטיפשה (בלונדינית, כמו שאני אוהבת לצחוק על עצמי לפעמים...). למי שמעדיף את הגרסה המפורטת (יחסית), הכל התחיל ככה: התחלנו לדבר באינטרנט, כמובן. ישר למסנג'ר ויצאה לנו שיחה מדהימה. היה ממש כייף, זורם בצורה בלתי רגילה... דיברנו בטלפון והחלטנו להיפגש, כמה שיותר מהר. זה היה אולי יום-יומיים אחרי שהתחלנו לדבר. וגלשנו אז גם למחוזות לא תמימים... בטיפשותי המרה, כמובן. התמימות הזאת שלא עוברת וגורמת לי כך כך הרבה רע. כמו שאני עושה לאחרים... נפגשנו. ישבנו באיזה מקום קרוב לבית שלו וכשיצאנו מהמקום הוא הציע שנלך לאיזה פארק/ גן-שעשועים ליד. הסכמתי, למרות שקצת חששתי מהכוונות שלו אבל רציתי עוד להישאר איתו קצת. איך שהתיישבנו על הספסל הוא התחיל לגעת בי, קירב אותי אליו ממש עד שהרגשתי את ה... שלו (הוא ישב מאחוריי וחיבק אותי). לא ידעתי אם להתנגד או לא. מצד 1 זה החמיא לי ואני אוהבת שטויות כאלה לפעמים, מצד שני נעלבתי (טוב, זה בא יותר מאוחר אולי...) והרגשתי שזה יותר מדי. הייתי מבולבלת וכנראה שגם בלבלתי אותו, כהרגלי. אז כל פעם הזזתי את הידיים שלו ואחר כך שוב הסכמתי. באיזשהו שלב הוא נגע בי כבר בצורה ממש פולשנית ובלי לחשוב אם אני נהנית מזה או לא- הפסקתי אותו. לא יכולתי לקבל את המחשבה שיכול להיות שיקרה לי שוב מקרה מצער של סקס מזדמן כזה, עצוב כזה. הספיקה לי פעם אחת שהשפיעה עליי יותר משאפשר לדמיין... אז אחרי המקרה הזה קצת תפסנו מרחק ואז שוב חזרנו לדבר, במסנג'ר. והיתה שוב שיחה כזאת של כל הלילה, והוא אמר לי שלא רק שהוא נמשך אליי אלא שהוא רוצה אותי. ממש כך. וכבר קיבלתי את זה... לשווא כנראה. כנראה שהכל נובע מבעיה של חוסר ביטחון עצמי שאולי יש לי, למרות שלא ראיתי את זה עד לא מזמן... אז אחרי השיחה הזאת אתמול (שלשום בעצם, אבל מה זה משנה?) שלחנו כמה הודעות לפלאפון שהיו קצת מבלבלות ואני פירשתי את ההודעות ממנו בצורה מסוימת שאחר כך שמתי לב שאפשר היה לפרש אותן בצורה אחרת לגמרי. בהודעה האחרונה הוא כתב לי, כנראה כדי להסביר את כל ההודעות המבלבלות שהיו לפני: "אני פשוט לא רוצה לפגוע בך". אירוניה או מה? בכל מקרה... זה הצחיק אותי והראיתי לו את זה בהודעה אחרי, כי קשה לי לקבל משפטים כאלה כנראה. כי כנראה לא ידעתי כבר ל-מה להאמין... אז הוא לא ענה ובסוף כתבתי לו: "סיימנו? יופי." והלכתי לישון. קמתי בבוקר עם מחשבות עליו, געגועים. כתבתי לו איך אני מחכה שניפגש שוב ונהיה ביחד ולא רק במיטה... ואיך אני לא רוצה להיפגע אבל רוצה להרגיש אותו בלי לפחוד. הוא בטח ישן בשעה הזאת... ואז יצאתי מהבית וחזרתי רק בערב. כל היום רק חשבתי עליו, רק חיכיתי לרגע הזה שאני אראה אותו שוב ואוכל לראות על הפנים שלו את האמת (או את השקר, אלוהים יודע אולי מה באמת היה שם...). יש לציין, לפני שאני אמשיך, שבגלל שלא הייתי בטוחה בכוונות שלו כל הזמן הזה (למרות שבעצמי לא ידעתי מה אני רוצה ממנו, אם בכלל) אז היה לי קשה להאמין לו עד שהשתכנעתי בשיחה האחרונה שלנו שהוא רוצה אותי וזה הכל. עד אז כל הזמן רציתי שנסיים את הקשר הזה כי אחרי הפגישה הראשונה בכלל חשבתי שאני לא רוצה להמשיך את זה כי הוא לא הטעם שלי. ובשיחה האחרונה נטיתי ללכת כל הזמן אבל איכשהו הוא החזיר אותי. ואז הגיע היום (אתמול בעצם)... הפלאפון נכבה לי כשהייתי בחוץ אז כשחזרתי הביתה הסתכלתי והוא כתב לי הודעה: "תקשיבי, נראה שלא נהיה בקשר יותר.. אל תפני אליי, חסמתי אותך במסנג'ר וגם מחקתי אותך אני רציני לגמרי , הגעתי למסקנה שהכ טוב שלא נהיה בקשר וזה סופי! " לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי. האמת שזה מגיע לי כיא ני תמיד כזאת. תמיד מבולבלת ומבלבלת, לא סגורה על עצמי ולא רואה את הצד השני. כל עוד נוח לי- אני נשארת באנוכיות. וכל פעם משלמת על זה מחדש... שאלתי אותו מאיפה זה בא לו, מה עשיתי שגרם לו לזה והוא בשלו. אמר לי שככה הוא החליט וזה סופי. כתבתי לו משהו והוא כבר לא ענה אז בסוף אמרתי: "אני לא אפריע לך יותר" וככה זה נגמר. לפעמים אני תוהה- כל הבנים ככה?? כולם באמת כאלה? או שזאת אני שעושה משהו לא בסדר או פשוט לא מבינה... מאותו רגע אני לא מפסיקה לבכות. לא יודעת עם על זה, עליו, על עצמי... על הכל! הרי תמיד הדברים האלה הם רק הטריגר שלי לבכי מתמשך שלאט-לאט כבר אובדים לי הכוחות לעצור. ברוך השם שיש את **, החבר הכי טוב שלי בעולם שאוהב אותי באמת ורק הוא. לו אני חבה הכל, בזכותו אני עוד על הרגליים, נושמת, איכשהו... תהיתי אם הוא אמר את האמת כל הזמן, אם הוא רצה אותי והתייאש (למרות שלא עבר הרבה זמן והוא הראה נכונות גדולה)... בעצם כן, זאת הסיבה היחידה. הוא פשוט התייאש ממני. כמו כולם... אז על מה לבכות? על מה אני בוכה עכשיו ממש? על המקרה המצער הזה או שעל כל החיים המצערים האלה? תמיד יש בי תקווה אבל מה זה שווה כשההווה לא טוב? אני בוכה על זה שאני לא יודעת לקבל החלטות וגם כשאני כן- אלה ההחלטות השגויות. אני בוכה על קלות הדעת שבי. אני בוכה על האופי שלא חזק מספיק, הביטחון העצמי שחסר כנראה... אני רוצה להיות יותר מזה. אני רוצה להאמין שאני יותר מזה... אני רוצה לדעת שאני מישהי חזקה ששום דבר לא ישבור אותה, שיודעת להתמודד עם כל מצב ולהוציא ממנו את המירב. שיודעת לקבל החלטות נבונות שבאמת יעשו לה רק טוב (כי אומנם יש לי אינטרס כזה, אנוכי אבל בסופו של דבר יוצא שאני סובלת...). "הלוואי יהיה בי כוח, עוד מעט".
התעוררתי בבוקר עם השיר "absolution" (מחילה, כפרה) של "מיוז", משום מה. כל היום הוא התנגן לי בראש, עד עכשיו. כל היום פשוט אהבתי את השיר ועכשיו אני כואבת אותו (אם אפשר לכאוב שיר...). הוא עדיין לא יוצא לי מהראש ומאז שהוא שלח לי את ההודעה ההיא- השיר הזה גורם לי רק לבכות. בלי הפסקה... למי שאין כוח לקרוא את הכל אז התמצית היא ששוב נפגעתי, שוב מישהו השחית בי משהו, שוב הייתי תמימה וטיפשה (בלונדינית, כמו שאני אוהבת לצחוק על עצמי לפעמים...). למי שמעדיף את הגרסה המפורטת (יחסית), הכל התחיל ככה: התחלנו לדבר באינטרנט, כמובן. ישר למסנג'ר ויצאה לנו שיחה מדהימה. היה ממש כייף, זורם בצורה בלתי רגילה... דיברנו בטלפון והחלטנו להיפגש, כמה שיותר מהר. זה היה אולי יום-יומיים אחרי שהתחלנו לדבר. וגלשנו אז גם למחוזות לא תמימים... בטיפשותי המרה, כמובן. התמימות הזאת שלא עוברת וגורמת לי כך כך הרבה רע. כמו שאני עושה לאחרים... נפגשנו. ישבנו באיזה מקום קרוב לבית שלו וכשיצאנו מהמקום הוא הציע שנלך לאיזה פארק/ גן-שעשועים ליד. הסכמתי, למרות שקצת חששתי מהכוונות שלו אבל רציתי עוד להישאר איתו קצת. איך שהתיישבנו על הספסל הוא התחיל לגעת בי, קירב אותי אליו ממש עד שהרגשתי את ה... שלו (הוא ישב מאחוריי וחיבק אותי). לא ידעתי אם להתנגד או לא. מצד 1 זה החמיא לי ואני אוהבת שטויות כאלה לפעמים, מצד שני נעלבתי (טוב, זה בא יותר מאוחר אולי...) והרגשתי שזה יותר מדי. הייתי מבולבלת וכנראה שגם בלבלתי אותו, כהרגלי. אז כל פעם הזזתי את הידיים שלו ואחר כך שוב הסכמתי. באיזשהו שלב הוא נגע בי כבר בצורה ממש פולשנית ובלי לחשוב אם אני נהנית מזה או לא- הפסקתי אותו. לא יכולתי לקבל את המחשבה שיכול להיות שיקרה לי שוב מקרה מצער של סקס מזדמן כזה, עצוב כזה. הספיקה לי פעם אחת שהשפיעה עליי יותר משאפשר לדמיין... אז אחרי המקרה הזה קצת תפסנו מרחק ואז שוב חזרנו לדבר, במסנג'ר. והיתה שוב שיחה כזאת של כל הלילה, והוא אמר לי שלא רק שהוא נמשך אליי אלא שהוא רוצה אותי. ממש כך. וכבר קיבלתי את זה... לשווא כנראה. כנראה שהכל נובע מבעיה של חוסר ביטחון עצמי שאולי יש לי, למרות שלא ראיתי את זה עד לא מזמן... אז אחרי השיחה הזאת אתמול (שלשום בעצם, אבל מה זה משנה?) שלחנו כמה הודעות לפלאפון שהיו קצת מבלבלות ואני פירשתי את ההודעות ממנו בצורה מסוימת שאחר כך שמתי לב שאפשר היה לפרש אותן בצורה אחרת לגמרי. בהודעה האחרונה הוא כתב לי, כנראה כדי להסביר את כל ההודעות המבלבלות שהיו לפני: "אני פשוט לא רוצה לפגוע בך". אירוניה או מה? בכל מקרה... זה הצחיק אותי והראיתי לו את זה בהודעה אחרי, כי קשה לי לקבל משפטים כאלה כנראה. כי כנראה לא ידעתי כבר ל-מה להאמין... אז הוא לא ענה ובסוף כתבתי לו: "סיימנו? יופי." והלכתי לישון. קמתי בבוקר עם מחשבות עליו, געגועים. כתבתי לו איך אני מחכה שניפגש שוב ונהיה ביחד ולא רק במיטה... ואיך אני לא רוצה להיפגע אבל רוצה להרגיש אותו בלי לפחוד. הוא בטח ישן בשעה הזאת... ואז יצאתי מהבית וחזרתי רק בערב. כל היום רק חשבתי עליו, רק חיכיתי לרגע הזה שאני אראה אותו שוב ואוכל לראות על הפנים שלו את האמת (או את השקר, אלוהים יודע אולי מה באמת היה שם...). יש לציין, לפני שאני אמשיך, שבגלל שלא הייתי בטוחה בכוונות שלו כל הזמן הזה (למרות שבעצמי לא ידעתי מה אני רוצה ממנו, אם בכלל) אז היה לי קשה להאמין לו עד שהשתכנעתי בשיחה האחרונה שלנו שהוא רוצה אותי וזה הכל. עד אז כל הזמן רציתי שנסיים את הקשר הזה כי אחרי הפגישה הראשונה בכלל חשבתי שאני לא רוצה להמשיך את זה כי הוא לא הטעם שלי. ובשיחה האחרונה נטיתי ללכת כל הזמן אבל איכשהו הוא החזיר אותי. ואז הגיע היום (אתמול בעצם)... הפלאפון נכבה לי כשהייתי בחוץ אז כשחזרתי הביתה הסתכלתי והוא כתב לי הודעה: "תקשיבי, נראה שלא נהיה בקשר יותר.. אל תפני אליי, חסמתי אותך במסנג'ר וגם מחקתי אותך אני רציני לגמרי , הגעתי למסקנה שהכ טוב שלא נהיה בקשר וזה סופי! " לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי. האמת שזה מגיע לי כיא ני תמיד כזאת. תמיד מבולבלת ומבלבלת, לא סגורה על עצמי ולא רואה את הצד השני. כל עוד נוח לי- אני נשארת באנוכיות. וכל פעם משלמת על זה מחדש... שאלתי אותו מאיפה זה בא לו, מה עשיתי שגרם לו לזה והוא בשלו. אמר לי שככה הוא החליט וזה סופי. כתבתי לו משהו והוא כבר לא ענה אז בסוף אמרתי: "אני לא אפריע לך יותר" וככה זה נגמר. לפעמים אני תוהה- כל הבנים ככה?? כולם באמת כאלה? או שזאת אני שעושה משהו לא בסדר או פשוט לא מבינה... מאותו רגע אני לא מפסיקה לבכות. לא יודעת עם על זה, עליו, על עצמי... על הכל! הרי תמיד הדברים האלה הם רק הטריגר שלי לבכי מתמשך שלאט-לאט כבר אובדים לי הכוחות לעצור. ברוך השם שיש את **, החבר הכי טוב שלי בעולם שאוהב אותי באמת ורק הוא. לו אני חבה הכל, בזכותו אני עוד על הרגליים, נושמת, איכשהו... תהיתי אם הוא אמר את האמת כל הזמן, אם הוא רצה אותי והתייאש (למרות שלא עבר הרבה זמן והוא הראה נכונות גדולה)... בעצם כן, זאת הסיבה היחידה. הוא פשוט התייאש ממני. כמו כולם... אז על מה לבכות? על מה אני בוכה עכשיו ממש? על המקרה המצער הזה או שעל כל החיים המצערים האלה? תמיד יש בי תקווה אבל מה זה שווה כשההווה לא טוב? אני בוכה על זה שאני לא יודעת לקבל החלטות וגם כשאני כן- אלה ההחלטות השגויות. אני בוכה על קלות הדעת שבי. אני בוכה על האופי שלא חזק מספיק, הביטחון העצמי שחסר כנראה... אני רוצה להיות יותר מזה. אני רוצה להאמין שאני יותר מזה... אני רוצה לדעת שאני מישהי חזקה ששום דבר לא ישבור אותה, שיודעת להתמודד עם כל מצב ולהוציא ממנו את המירב. שיודעת לקבל החלטות נבונות שבאמת יעשו לה רק טוב (כי אומנם יש לי אינטרס כזה, אנוכי אבל בסופו של דבר יוצא שאני סובלת...). "הלוואי יהיה בי כוח, עוד מעט".