תגובה ראשונה וכללית ../images/Emo36.gif
הִנָּתְקוּת עַל כִּסֵּא נַדְנֵדָה אַנִי מְעַרְסֶלֶת אֶת זִכְרוֹנוֹת הָרֵיחוֹת הַמִּתְחַלְּפִים: חִתּוּל טֵטְרָה סְפוּג פְּלִיטוֹת, דָּם שֶׁהִפְצִיעַ לָרִאשׁוֹנָה עַל יָדְךָ, זֵעָה חֲמוּצָה שֶׁדָּבְקָה לִבְגָדֶיךָ, סְדִינִים צְחוֹרִים מְנֻמָּשִׁים בְּזַרְעֲךָ. יָדַי מְחַבְּקוֹת אֶת הַמָּקוֹם הַשָּׁמוּר לְךָ בְּחֵיקֵי וְעֵינַי פְּקוּחוֹת פְּנִימָה חוֹזוֹת שׁוּב וָשׁוּב בְּגַבְּךָ הַמִּתְרַחֵק; וּכְמוֹ שִׁלְיָתְךָ מִתּוֹכִי נִקְרַעַת אֲנִי שׁוֹמַעַת כֵּיצַד אַגָּנִי מִתְפּוֹקֵק. * הכותרת – הכותרת מפתחת אצל הקורא ציפייה, הוא מצפה לקרוא בשיר, למצוא את הרעיון העוסק בהינתקות, אם באופן גלוי או בהשאלה, אם נמצא את הצפוי, הרי שהכותרת טובה ומתאימה לשיר, אם התאכזבנו, הרי שהכותרת אינה ממלאת את תפקידה. דבר נוסף לגבי הכותרת, אם השיר ייקרא בתקופה מאוחרת, נוכל לדעת על התקופה בה נכתב השיר, התקופה בה הייתה ההינתקות בארץ. אחזור אל הכותרת בסיום השיר, לאחר שאקרא ואדע האם מילאה הכותרת את ציפיותיי כקוראת או לא. המבנה: השיר מחולק ל-2 בתים, לפני שאתייחס לחלקים נוספים ברעיון עצמו, אני מוצאת את החלוקה לבתים כמיותרת, היות וכל השיר מתאר את הזכרונות שיש לאמא מתקופת ילדותו ועד התבגרותו של בנה, אין החלוקה במקרה זה משרתת או תורמת להעברת הרעיון. יש בשיר דימוי אחד: וּכְמוֹ שִׁלְיָתְךָ מִתּוֹכִי נִקְרַעַת – הדימוי כאן אינו טוב. דימוי חייב להיות מורכב משני חלקים דוֹמה ומדוּמה, בין שני חלקים אלו יש למצוא את התכונות המשותפות. דימוי הוא כלי, אמצעי אמנותי שהשימוש בו חייב להיות מדויק. במקרה זה, למה אנו מדמים את השיליה הנקרעת (ואגב האם הביטוי שיליה נקרעת הוא נכון ? השיליה יוצאת זמן מה לאחר התינוק, כמו לידה נוספת – לא נקרעת). האם הרעיון עובר באופן אמין ? כאשר אדם, איש או אשה מתרפקים על העבר בערגה, בד"כ הוא נזכר באירועים הטובים, בריחות הנעימים ואלה גורמים לגעגוע, להתרפקות. קשה לתאר אמא המתרפקת על זכרונות התינוק שפלט על כתפיה , או על זה שבנה נפל נפצע וזב דם והיא בזמנו נבהלה, או על כך שהילד הרטיב במכנסיו. אלה אולי לא נשכחו ועדיין קיימים בזכרון, חלקם כטראומה, חלקם כתחנות בגידול הילד. כשאנו רוצים להעביר את התחושה של אמא המתרפקת על זכרונותיה (היפים), נוכל לציין את הצעד הראשון, את היום הראשון כשהלך לביה"ס, את החברה הראשונה שהביא הבייתה ועוד. אם לכותב, הייתי מטרה אחרת, להצביע על הקשיים בגידול הילד, על כמה דברים לא נעימים שקרו להם בתקופת ילדותו/התבגרותו – הרי שלזה יש סיבה אחרת שלא באה כאן בשיר לידי ביטוי. הדמות: מה ניתן ללמוד על הדמות. ישובה על כסא נדנדנה, זה יכול להוביל את הקורא למחשבה שהאמא כבר אשה מבוגרת מאד, ומבלה שעותיה על כסא נדנדנה, זה מעין אפיון , למרות שלא רק מבוגרים יושבים על כסאות נדנדנה. גם ההתרפקות מאפיינת אשה מבוגרת שנפער חלל בחייה, הילדים כבר עזבו את הבית, היא כבר בפנסיה ועיתותיה בידיה, אלו הזמנים בהם מעלים זכרונות מהעבר ומנקים מהם את האבק. הסיום מאד פומפוזי ולא עובר טוב, איני חושבת שניתן לומר על זכרונות העבר שיגרמו להתפוקקות האגן. לגבי הכותרת: הבטחתי לחזור בסוף. הציפיות שלי מכותרת לא עלו יפה. אני ציפיתי להקבלה למצב ההינתקות בארץ, ולא מצאתי. ככלל, ילדים אינן מתנתקים מהוריהם אף פעם, הם מפתחים אוטונומיה כבר בגיל צעיר אבל ההתקשרות עם ההורים זה אחד מאבני היסוד להתפתחות התקינה של ילדים, ההתקשרות הזו מלווה אותם ומשפיעה על אישיותם כל ימי חייהם עד יום מותם. אם הכוונה הייתה שהבן כבר לא סמוך לסינר האם - אין זה בעיני מקביל להינתקות שכרגע מתחוללת בארץ ואשר עליה אני בכלל לא מעוניינת לדבר. כי בעיני, לערב שירה ופוליטיקה - זה לא ממש "כשר" - אבל כמובן זו רק דעתי הפרטית. אני אכנס לפרטים נוספים בהמשך, אולי בעזרת תגובות לתגובות שלכם. ואולי שאלות שיעלו כאן. ראיתי כאן את התגובה של מלים וגם את של איציק, אלמד אותן ואגיב בהמשך. קסנדרה
