liranush39
New member
השיתוף שלי...
מישיבת יום רביעי על המצב בעסק- התחלנו לדבר על אופן ההתנהלות שלי... ככה זה... כל יום רביעי, כשאני מסבירה לו שהמילה כישלון, וניהול כושל- אינה לרוחי, הוא ממשיך לומר את זה. הגעתי למצב שכל ימי רביעי אני מתכוננת נפשית לקראת הישיבה, מפזרת חיוכים של נו... מה עוד הפעם. היום הוא שבר את השיא- הרגשתי שהוא כבר מנסה לשנות את המהות שלי, את החיוכים- הוא ביקש שאפסיק קצת לחייך, ואת הטמפרמנטיות- לשנות,ואת החיים שיש בי- גם אותם להחיות קצת פחות. וגם את החיבוקים בין הבנות כשאני מגיעה- הוא אישית לא אוהב את זה וזה מה שאני כ"כ אוהבת בעצמי- זה מה שמייחד את לירן, החיוך, החיים, האנרגייה, החיוביות והחום . אז בכיתי- הרגשתי ששעה וחצי אני רק יושבת מול דוכן העדים ושומעת מה לא בסדר- ורשימת תלונות שמפעם לפעם רק מתרבות אז כבר באיזשהו שלב- הדמעות התחילו לזלוג- כבר לא הייתי במצב של האזנה, אפילו בעיניים לא יכולתי להסתכל עליו. הרגשתי כמו עם האמא שלי- שנהגה כל הזמן להתלונן עליי, לבוא לשתות איתה קפה- אבל להתכונן נפשית. לחייך וברגע שאני כבר על הקצה נעה בין בכי לעצבנות- אני מתחילה להיות צינית. ואז אני כבר לא בהאזנה וסופרת את השניות רק כדי לעוף. כשהוא סיים- הוא ביקש ממני להישאר פה לנגב את הדמעות ולהרגע לא יכולתי להסתכל עליו, וישר ברחתי לשירותים כדי להמשיך לבכות. היה לי קשה- ועדיין. אני מרגישה שרמת הציפיות שלו ממני- כ"כ גבוהה שאין לי סיכוי להגיע לשם. אבסורד משהו- אבל בדיוק כמו אמא שלי. אני כבר לא במצב של האזנה הוא רוצה "לנסות לתקן" את המהות שלי- אבל אני לא אתן לזה יד... לפעמים אני מרגישה שאני במן קונפליקט פנימי- מצד אחד אהבה עצמית, אני כ"כ אוהבת להיות לירן, כ"כ אוהבת להיות מי שאני, כ"כ גאה בעצמי על כל ההישגים והנצחונות הקטנים האלה שמצטברים להם יומיום על הגוף שלי שמתחטב, ועל הסדרי עדיפויות הבריאים של התזונה שאני אוכלת. וההקשבה לגוף ולנפש- מהמקום השלם כשמצד שני- הביקורת הזו לא מפסיקה לרדוף אותי. אתמול זה ההורים, היום זה הבוס ולפעמים עם כל האהבה העצמית שנבנית- בכ"כ הרבה עבודה, פשוט נהרסת... ומאחת שהכי מאמינה בעצמה- אני הופכת לנוצה ברוח. וזה כ"כ לא פשוט. אז זה השיתוף שלי. אוהבת אתכם..
מישיבת יום רביעי על המצב בעסק- התחלנו לדבר על אופן ההתנהלות שלי... ככה זה... כל יום רביעי, כשאני מסבירה לו שהמילה כישלון, וניהול כושל- אינה לרוחי, הוא ממשיך לומר את זה. הגעתי למצב שכל ימי רביעי אני מתכוננת נפשית לקראת הישיבה, מפזרת חיוכים של נו... מה עוד הפעם. היום הוא שבר את השיא- הרגשתי שהוא כבר מנסה לשנות את המהות שלי, את החיוכים- הוא ביקש שאפסיק קצת לחייך, ואת הטמפרמנטיות- לשנות,ואת החיים שיש בי- גם אותם להחיות קצת פחות. וגם את החיבוקים בין הבנות כשאני מגיעה- הוא אישית לא אוהב את זה וזה מה שאני כ"כ אוהבת בעצמי- זה מה שמייחד את לירן, החיוך, החיים, האנרגייה, החיוביות והחום . אז בכיתי- הרגשתי ששעה וחצי אני רק יושבת מול דוכן העדים ושומעת מה לא בסדר- ורשימת תלונות שמפעם לפעם רק מתרבות אז כבר באיזשהו שלב- הדמעות התחילו לזלוג- כבר לא הייתי במצב של האזנה, אפילו בעיניים לא יכולתי להסתכל עליו. הרגשתי כמו עם האמא שלי- שנהגה כל הזמן להתלונן עליי, לבוא לשתות איתה קפה- אבל להתכונן נפשית. לחייך וברגע שאני כבר על הקצה נעה בין בכי לעצבנות- אני מתחילה להיות צינית. ואז אני כבר לא בהאזנה וסופרת את השניות רק כדי לעוף. כשהוא סיים- הוא ביקש ממני להישאר פה לנגב את הדמעות ולהרגע לא יכולתי להסתכל עליו, וישר ברחתי לשירותים כדי להמשיך לבכות. היה לי קשה- ועדיין. אני מרגישה שרמת הציפיות שלו ממני- כ"כ גבוהה שאין לי סיכוי להגיע לשם. אבסורד משהו- אבל בדיוק כמו אמא שלי. אני כבר לא במצב של האזנה הוא רוצה "לנסות לתקן" את המהות שלי- אבל אני לא אתן לזה יד... לפעמים אני מרגישה שאני במן קונפליקט פנימי- מצד אחד אהבה עצמית, אני כ"כ אוהבת להיות לירן, כ"כ אוהבת להיות מי שאני, כ"כ גאה בעצמי על כל ההישגים והנצחונות הקטנים האלה שמצטברים להם יומיום על הגוף שלי שמתחטב, ועל הסדרי עדיפויות הבריאים של התזונה שאני אוכלת. וההקשבה לגוף ולנפש- מהמקום השלם כשמצד שני- הביקורת הזו לא מפסיקה לרדוף אותי. אתמול זה ההורים, היום זה הבוס ולפעמים עם כל האהבה העצמית שנבנית- בכ"כ הרבה עבודה, פשוט נהרסת... ומאחת שהכי מאמינה בעצמה- אני הופכת לנוצה ברוח. וזה כ"כ לא פשוט. אז זה השיתוף שלי. אוהבת אתכם..