השלב הבא
שלום חברים, ובכן, אבא שלי שאל את השאלה "כמה זמן נותר לי". היינו בדיעה שניה אצל ד"ר נוימן שהייתה- לפחות בעיניי- נפלאה, בעיקר בזכות הכבוד שנתנה לאבי, בזכות המגע שהיא יצרה ללא השגות עם אבי, בזכות החיוכים ובזכות הרצינות. אהבתי מאוד. ד"ר נוימן ענתה לו שיש לו כ- 6 חודשים, עד שנה. באותה נשימה הוסיפה שזה הרבה תלוי בו וברוח הלחימה שלו. מה שנכון. עבר שבוע מאז. ואני חייבת להודות שאני מרגישה עוד יותר חסרת אונים ממה שהרגשתי מלפני חודש. אבל אני ככה מרגישה כבר חודש, חסרת אונים וכאילו לא משנה מה אעשה, שום דבר לא באמת עוזר, אין לי באמת איך לעזור לו, כאילו הניתוק כבר קיים ביני לבינו, ולא משנה אם אביא לו את הירח ואת הכוכבים או סתם אשב לידו- הוא ימות לבד עם המחשבות שלו ועם הפחדים שלו ועם מיליון ואחת דברים שהוא רצה לעשות אבל לא יכול היה לעשותם. ואני חוששת כל הזמן שאולי אני מפספסת משהו משפת הסימנים שלו. אולי אני לא קוראת את הסימנים שלו נכון? אולי הוא אומר לי המון ואני לא קולטת אף לא מילה אחת? אבא שלי ואני תמיד רצינו לנסוע ללונדון ביחד וזה כבר לא יצא. היינו יחד ברומא, ואני נסעתי לרומא באוגוסט שנה שעברה וכל הזמן הייתי מחוברת לסלקום כדי שהוא יוכל להיות איתי שם (ולתת לי הוראות איך להגיע למקומות מסוימים, הוא מכיר את רומא נהדר), וזה היה כיף לשנינו, אבל זה לא אותו הדבר כמו להיות יחד בפיאצה נאבונה בערבו של יום ולראות את כל הצבעים המרהיבים והאנשים והבניינים ולהנות מהאוירה הקסומה בהחלט של הפנינה הרומאית הזו. אז חשבתי להביא אליו את רומא ואת לונדון. יש בעיית אוכל כי הוא לא יכול לאכול, אפשר להביא קצת אוכל לפי הרגלי המדינה הנבחרת, ובלונים לפי צבעי הדגל.... סרטים שמנציחים את היופי של המקומות.... ומה עוד? ובכלל.... האם תוכלו לשתף בסיפורים מה עשיתם אתם, אלו שליוו, כדי להפוך את המעט זמן לנעים יותר? יש כמובן את עניין השיחות, העלאת זכרונות... אני רוצה שהוא יאמר לי מה הוא רוצה על מנת שאוכל לכבד את רצונו בכל עת.... אוי לי. איך אחיה את חיי מבלי לשתף את אבא שלי בהם?
שלום חברים, ובכן, אבא שלי שאל את השאלה "כמה זמן נותר לי". היינו בדיעה שניה אצל ד"ר נוימן שהייתה- לפחות בעיניי- נפלאה, בעיקר בזכות הכבוד שנתנה לאבי, בזכות המגע שהיא יצרה ללא השגות עם אבי, בזכות החיוכים ובזכות הרצינות. אהבתי מאוד. ד"ר נוימן ענתה לו שיש לו כ- 6 חודשים, עד שנה. באותה נשימה הוסיפה שזה הרבה תלוי בו וברוח הלחימה שלו. מה שנכון. עבר שבוע מאז. ואני חייבת להודות שאני מרגישה עוד יותר חסרת אונים ממה שהרגשתי מלפני חודש. אבל אני ככה מרגישה כבר חודש, חסרת אונים וכאילו לא משנה מה אעשה, שום דבר לא באמת עוזר, אין לי באמת איך לעזור לו, כאילו הניתוק כבר קיים ביני לבינו, ולא משנה אם אביא לו את הירח ואת הכוכבים או סתם אשב לידו- הוא ימות לבד עם המחשבות שלו ועם הפחדים שלו ועם מיליון ואחת דברים שהוא רצה לעשות אבל לא יכול היה לעשותם. ואני חוששת כל הזמן שאולי אני מפספסת משהו משפת הסימנים שלו. אולי אני לא קוראת את הסימנים שלו נכון? אולי הוא אומר לי המון ואני לא קולטת אף לא מילה אחת? אבא שלי ואני תמיד רצינו לנסוע ללונדון ביחד וזה כבר לא יצא. היינו יחד ברומא, ואני נסעתי לרומא באוגוסט שנה שעברה וכל הזמן הייתי מחוברת לסלקום כדי שהוא יוכל להיות איתי שם (ולתת לי הוראות איך להגיע למקומות מסוימים, הוא מכיר את רומא נהדר), וזה היה כיף לשנינו, אבל זה לא אותו הדבר כמו להיות יחד בפיאצה נאבונה בערבו של יום ולראות את כל הצבעים המרהיבים והאנשים והבניינים ולהנות מהאוירה הקסומה בהחלט של הפנינה הרומאית הזו. אז חשבתי להביא אליו את רומא ואת לונדון. יש בעיית אוכל כי הוא לא יכול לאכול, אפשר להביא קצת אוכל לפי הרגלי המדינה הנבחרת, ובלונים לפי צבעי הדגל.... סרטים שמנציחים את היופי של המקומות.... ומה עוד? ובכלל.... האם תוכלו לשתף בסיפורים מה עשיתם אתם, אלו שליוו, כדי להפוך את המעט זמן לנעים יותר? יש כמובן את עניין השיחות, העלאת זכרונות... אני רוצה שהוא יאמר לי מה הוא רוצה על מנת שאוכל לכבד את רצונו בכל עת.... אוי לי. איך אחיה את חיי מבלי לשתף את אבא שלי בהם?
