קנאי הגליל
New member
השלום? סיפור קצר (מאוד)
המסע אל הצומת* הוא הלך בשולי הכביש, כדרכו מאז. השעה הייתה שלוש אחר הצהרים; השמש עמדה נמוך לשמאלו, גורמת לגבעות התוחמות את הבקעה להיראות נמוכות מכפי שהיו – אלו הגבעות בהן ראה בקיץ את חומות כלאו. צהובות, גבוהות, גבעה לפנים גבעה; מרחבים של קוצים ללא שביל. אך היה זה דצמבר; הגבעות היו ירוקות עתה, ובקרוב יתכסו פרחים. יפה הוא החורף, יפה וחולה כעפץ של אלה. הוא הביט בצל הארוך הצועד לימינו; ברגליים האלה, העבות באורח לא טבעי – עבות מרגלי אדם מבוגר – העולות ויורדות בלא שחש כי הוא פוקד עליהן לעשות כן, ועם כל כפיפת ברך – נגיסה קהה של כאב. משל היו חלקיו החלודים של גוף הברזל שלו שוחקים זה את זה, משחזרו לפעול לאחר זמן כה רב. יכול היה לראות לפניו שלט ירוק, ובו שתי מילים, ומתחתן חץ המורה שמאלה. כתוב שם, בודאי, חיפה. עפולה. כעת יכול היה לקרוא את הכתוב בשלט: חיפה. נצרת. מיד אחריו הוא מגיע אל השלט הבא, עליו חץ המורה ימינה, ומעליו מילה אחת: טבריה. הנה הוא מתקרב אל הצומת. הוא צופה בתנועה הגועשת על הכביש הרחב; והוא נזכר בתעלת הביוב. הוא עדיין על שולי הכביש השקט; הוא מביט שמאלה, אל הכיוון ממנו בא, וחוצה את הכביש בריצה. מעבר לכביש הסואן ראה את התחנה בה יעלה על האוטובוס; על יד התחנה עומדת מכונית, ומאחוריה ניידת משטרה. הוא קפץ מעל הגדר הנמוכה שמצדו האחד של הכביש; מצדה השני הייתה תעלת ניקוז מרוצפת אבן, ועל קרקעיתה משקע בוץ שטרם יבש לחלוטין. על משקע הבוץ הזה צעד עם התעלה, שפנתה שמאלה, עכשיו במקביל לכביש הסואן; הוא סרק את הדופן לימינו, מחפש את פתח הצינור. הנה – לא, לא יתכן שזה הפתח; הוא צר מדי, הוא גבוה מדי. לא כך זכר אותו. הוא ממשיך לחפש; והנה הפתח, מרוחק עוד כעשרה מטר. הוא מתכופף ומביט פנימה; ניתן לראות את האור מן העבר השני. זהו, אמנם, אותו הצינור, אך הוא צר מכפי שזכר אותו; הוא לא יוכל ללכת כאן בשפיפה, גם לזחול עם התרמיל לא יוכל. רצפת הצינור יבשה, ואין זכר למשקע הבוץ העומד בתעלה הנמוכה יותר; הוא מסיר את התרמיל ומשליך אותו פנימה, ונכנס בזחילה אחריו. הוא תופס בתרמיל ומגלגל אותו כמטר נוסף בכל פעם, ומתקדם עד אליו בזחילה. לאחר שעשה זאת שלוש או ארבע פעמים, החל הבוץ. לא משקע בוץ יבש למחצה, אלא בוץ עסיסי, עמוק כארבעה סנטימטרים. הוא ממשיך לזחול עוד מעט, אך שכבת הבוץ מעמיקה והולכת; לפניו, בחצי הדרך אל הצד השני, הוא רואה תלולית הסותמת את מחצית חלל הצינור. הוא תופס בתיק ומושכו אליו; מלוכלך, שרוט ומובס הוא מגיח מן הפתח ממנו בא, יוצא מן התעלה ועומד על שפת הכביש הראשי. התנועה נעצרת לרגע עת פונות שלוש מכוניות אל הכביש האזורי ממנו הגיע. הוא חוצה בריצה את הכביש הרחב, ועומד בצד השני, נשען על תחנת האוטובוס. המכונית וניידת המשטרה עודן כאן; במספרה של הניידת חמש ספרות. כלומר שוטר פשוט. השוטר עצמו נשען דרך חלון המכונית ומשוחח עם הנהג; בחגורתו מאחור תחובים, מלבד הנשק, ארבעה מכשירי קשר שונים. הוא לא אהב שוטרים, וזה נראה מן הטיפוס המצוי – הטיפוס המזכיר המיול. אחד ממכשירי הקשר ציפצף, וקול גבר נשמע מן העבר השני; עלה בידו לקלוט את המילה אלומות. כלומר, הוא יהיה כאן תוך עשר דקות. עם קצת מזל אני כבר לא אהיה כאן. הוא ידע, אי שם במוחו, שהמילה 'מזל' היא בעייתית; אך הוא נטה להגות אותה במחשבתו, בעוד הצירוף 'סייעתא דשמיא' עלה בה לעתים נדירות בלבד. ולמרות זאת זכה לה; בטרם הגיע השוטר הבכיר יותר הגיע האוטובוס, והוא נכנס פנימה. את הכסף הכין מראש – אפילו לא הציג את כרטיס התלמיד; הוא התקדם אל אחורי האוטובוס, שם מצא ספסל ריק. הוא הניח אל התרמיל המרוח בבוץ על ברכיו, הניח עליו את ראשו ונרדם, בעוד הוא נוסע בדרך העולה לירושלים.
המסע אל הצומת* הוא הלך בשולי הכביש, כדרכו מאז. השעה הייתה שלוש אחר הצהרים; השמש עמדה נמוך לשמאלו, גורמת לגבעות התוחמות את הבקעה להיראות נמוכות מכפי שהיו – אלו הגבעות בהן ראה בקיץ את חומות כלאו. צהובות, גבוהות, גבעה לפנים גבעה; מרחבים של קוצים ללא שביל. אך היה זה דצמבר; הגבעות היו ירוקות עתה, ובקרוב יתכסו פרחים. יפה הוא החורף, יפה וחולה כעפץ של אלה. הוא הביט בצל הארוך הצועד לימינו; ברגליים האלה, העבות באורח לא טבעי – עבות מרגלי אדם מבוגר – העולות ויורדות בלא שחש כי הוא פוקד עליהן לעשות כן, ועם כל כפיפת ברך – נגיסה קהה של כאב. משל היו חלקיו החלודים של גוף הברזל שלו שוחקים זה את זה, משחזרו לפעול לאחר זמן כה רב. יכול היה לראות לפניו שלט ירוק, ובו שתי מילים, ומתחתן חץ המורה שמאלה. כתוב שם, בודאי, חיפה. עפולה. כעת יכול היה לקרוא את הכתוב בשלט: חיפה. נצרת. מיד אחריו הוא מגיע אל השלט הבא, עליו חץ המורה ימינה, ומעליו מילה אחת: טבריה. הנה הוא מתקרב אל הצומת. הוא צופה בתנועה הגועשת על הכביש הרחב; והוא נזכר בתעלת הביוב. הוא עדיין על שולי הכביש השקט; הוא מביט שמאלה, אל הכיוון ממנו בא, וחוצה את הכביש בריצה. מעבר לכביש הסואן ראה את התחנה בה יעלה על האוטובוס; על יד התחנה עומדת מכונית, ומאחוריה ניידת משטרה. הוא קפץ מעל הגדר הנמוכה שמצדו האחד של הכביש; מצדה השני הייתה תעלת ניקוז מרוצפת אבן, ועל קרקעיתה משקע בוץ שטרם יבש לחלוטין. על משקע הבוץ הזה צעד עם התעלה, שפנתה שמאלה, עכשיו במקביל לכביש הסואן; הוא סרק את הדופן לימינו, מחפש את פתח הצינור. הנה – לא, לא יתכן שזה הפתח; הוא צר מדי, הוא גבוה מדי. לא כך זכר אותו. הוא ממשיך לחפש; והנה הפתח, מרוחק עוד כעשרה מטר. הוא מתכופף ומביט פנימה; ניתן לראות את האור מן העבר השני. זהו, אמנם, אותו הצינור, אך הוא צר מכפי שזכר אותו; הוא לא יוכל ללכת כאן בשפיפה, גם לזחול עם התרמיל לא יוכל. רצפת הצינור יבשה, ואין זכר למשקע הבוץ העומד בתעלה הנמוכה יותר; הוא מסיר את התרמיל ומשליך אותו פנימה, ונכנס בזחילה אחריו. הוא תופס בתרמיל ומגלגל אותו כמטר נוסף בכל פעם, ומתקדם עד אליו בזחילה. לאחר שעשה זאת שלוש או ארבע פעמים, החל הבוץ. לא משקע בוץ יבש למחצה, אלא בוץ עסיסי, עמוק כארבעה סנטימטרים. הוא ממשיך לזחול עוד מעט, אך שכבת הבוץ מעמיקה והולכת; לפניו, בחצי הדרך אל הצד השני, הוא רואה תלולית הסותמת את מחצית חלל הצינור. הוא תופס בתיק ומושכו אליו; מלוכלך, שרוט ומובס הוא מגיח מן הפתח ממנו בא, יוצא מן התעלה ועומד על שפת הכביש הראשי. התנועה נעצרת לרגע עת פונות שלוש מכוניות אל הכביש האזורי ממנו הגיע. הוא חוצה בריצה את הכביש הרחב, ועומד בצד השני, נשען על תחנת האוטובוס. המכונית וניידת המשטרה עודן כאן; במספרה של הניידת חמש ספרות. כלומר שוטר פשוט. השוטר עצמו נשען דרך חלון המכונית ומשוחח עם הנהג; בחגורתו מאחור תחובים, מלבד הנשק, ארבעה מכשירי קשר שונים. הוא לא אהב שוטרים, וזה נראה מן הטיפוס המצוי – הטיפוס המזכיר המיול. אחד ממכשירי הקשר ציפצף, וקול גבר נשמע מן העבר השני; עלה בידו לקלוט את המילה אלומות. כלומר, הוא יהיה כאן תוך עשר דקות. עם קצת מזל אני כבר לא אהיה כאן. הוא ידע, אי שם במוחו, שהמילה 'מזל' היא בעייתית; אך הוא נטה להגות אותה במחשבתו, בעוד הצירוף 'סייעתא דשמיא' עלה בה לעתים נדירות בלבד. ולמרות זאת זכה לה; בטרם הגיע השוטר הבכיר יותר הגיע האוטובוס, והוא נכנס פנימה. את הכסף הכין מראש – אפילו לא הציג את כרטיס התלמיד; הוא התקדם אל אחורי האוטובוס, שם מצא ספסל ריק. הוא הניח אל התרמיל המרוח בבוץ על ברכיו, הניח עליו את ראשו ונרדם, בעוד הוא נוסע בדרך העולה לירושלים.