השלישייה
השלישייה "סליחה", דנה חייכה בהתנצלות לעבר הבחור שנתקל בה, אך הוא חלף על-ידה בלי להביט לאחור, ממשיך לפלס לעצמו את הדרך בקהל הולכי-הרגל. הנערה שפשפה את כתפה, הרימה את התיק שהועף מידיה והמשיכה בדרכה, אותו חיוך רך על שפתיה. ממקומה, רחוק ומוסתרת היטב, דליה חרקה בשיניה בכעס מתעורר. תחנת האוטובוס הייתה כבר עמוסה, כאשר דנה הגיעה לשם. עשרות אנשים מצטופפים על שפת המדרכה, מצפים בחוסר רוח לאוטובוס המאחר. היא נעמדה בקצות הקהל, עושה צעד אחורנית בכל פעם שמישהו ניסה להידחף פנימה. האוטובוס, כאשר הגיעה, היה מלא עד אפס מקום, אך כמובן שזה לא עצר מהאנשים לנהור לעבר הדלתות הנפתחות, מוחצים חזרה פנימה את האנשים שחשבו לצאת מהדלת הקדמית. מאלצים אותם, בקללות רמות, לפלס את דרכם לכיוון ירכתי האוטובוס. דנה ניסתה את מזלה, אך אחרי מספר תנועות הידחפות מרפקה גרר אנחה מכיוון האישה שנדחפה על-ידה וממלמלת דברי התנצלות, דנה נסוגה, מחליקה החוצה מבין הנדחפים. היא עמדה מעט בצד, חובקת את תיקה לחזה. סבלנות ורכות בעיני התכלת שלה. דלייה הייתה יורקת אילו רק היתה יכולה, אך זה לא היה היא הייתה אמורה רק לצפות. אסור היה לעורר תשומת לב מיותרת, לכן היא רק לחשה כמה קללות חרישות, מביטה בשנאה וזלזול בדנה. צלילי בכי משכו את תשומת ליבה כאשר היא עמדה בתחנה הריקה כעת, מחכה לאוטובוס הבא. פעוט כבן שנתיים ילל לידה בקול צווחני. פניו מכווצים ואדומים מהמאמץ, דמעות גדולות וצלולות זולגות כשני נהרות מעיניו. הסוכרייה אשר נפלה מבין אצבעותיו המגושמות שוכבת על האספלט לרגליו. מספיק קטן כדי לקוות בתמימות שבכי יעזור, מספיק גדול כדי לדעת שאסור להרים את הממתק מהרצפה. דלייה קימטה את אפה לצליל הבכי המעצבן והפנתה את גבה למקום. דנה מתעוררת ממחשבותיה הסתכלה מסביב והבעה של התמוגגות הופיעה על פניה, כאשר ראתה את התינוק הבוכה. היא ניגשה לקיוסק קרוב בעודה תרה אחר כסף קטן וקנתה סוכרייה על מקל, זהה לזו שנפלה. היא ירדה על ברכיה מול הילד, מציגה לו את הממתק. הדמעות יבשו כמעט ומיד ומושך באפו, משפשף אם אחד השרוולים את העיניים הוא שלך את ידו הקטנה לעבר המתנה המוצאת. דנה עוד הספיקה לחייך לו חיוך מעודד, כאשר משהו גבוה וגדול חטף את הסוכרייה מבין אצבעותיו של הילד, צעק על דנה על שהעזה לפתות ילד תמים וגרר את התינוק הבוכה משם. הנערה הסתכלה במבט המום אחרי אמו של הילד גוררת אותו, בוכה ומתפתל, לאורך הרחוב וניערה את ראשה בתהייה מופתעת. עם חתיכת טישו שהייתה בכיסה היא הרימה את שתי הסוכריות המסוכרות מהרצפה, משליחה אותן לפח. דלייה צרחה במעמקי ראשה, אצבעותיה מתכווצות לכדי טפרים ומרפות שוב בתסכול, אם הייתה יכולה הייתה תופסת את הרכיכה הזו ומנערת אותה, מנערת... ***** עיניה מכווצות, אצבעותיה ריצדו על מקשי המקלדת. הכעס והתסכול שנאגרו בה במשך היום נשפכים בזרם רעיל וחריף של הערות ותקיפות, שגרמו לפעמים להלם אפילו לגולשים ותיקים. היא חלפה ברוח סערה דרך הפורומים שבהם השם "דלייה" כבר התקשר עם קטילה רצחנית. לשונה נשוך מעט בין שיניה, פניה מכווצות לכדי מסכה של נחישות קודרת, דלייה גלשה ברשת, מנסה לשטוף על-ידי הגלים שהעלתה את התסכול המצטבר. ***** דפנה התכווצה כולה, כפי שעשתה תמיד כאשר דלייה לקחה את העניינים לידיה. היא שנאה את הנערה ואף יותר שנאה את דנה, אם הניסיונות הנצחיים שלה "לא לפגוע" באף אחד, להיות "תמיד בסדר", "למצוא חן" בעיני אנשים. בזכות המאמץ הבלתי מודע שלה להיות תמיד "טובת לב" ו "חביבה", דלייה יכלה לעשות עכשיו את מה שעשתה. כמו תמיד, ברגע שדנה הלכה לישון, דפנה עשתה ניסיון לצאת ממחבואה, אך דלייה זרקה לכיוונה מבט רושף, משתקת אותה במקום. לפני כמה דקות היא ניסתה שוב, מנצלת את הזמן שדלייה הייתה שקוע ברשת. לחלקיק שניה היא כמעט וחשה בחופש, בסיכוי להשתחרר, אך דלייה הבחינה בכך כמעט ובועטת אותה בגסות חזרה. הילדה זרקה מבט ארוך לכיוון הקיר, היכן שמעל מיתתה הריקה של דנה הייתה תלויה סכין ארוכה ומפותלת, שהובא לה ליום ההולדת לפני שנתיים. היא לא הייתה חדה במיוחד, אך היא תספיק. יום אחד היא תצליח להשתחרר מתחת השגחתה של דליה למספיק זמן, כמה שניות יספיקו, ואז היא תקבל את החופש שלה ותעניק אותו גם לשניהן.
השלישייה "סליחה", דנה חייכה בהתנצלות לעבר הבחור שנתקל בה, אך הוא חלף על-ידה בלי להביט לאחור, ממשיך לפלס לעצמו את הדרך בקהל הולכי-הרגל. הנערה שפשפה את כתפה, הרימה את התיק שהועף מידיה והמשיכה בדרכה, אותו חיוך רך על שפתיה. ממקומה, רחוק ומוסתרת היטב, דליה חרקה בשיניה בכעס מתעורר. תחנת האוטובוס הייתה כבר עמוסה, כאשר דנה הגיעה לשם. עשרות אנשים מצטופפים על שפת המדרכה, מצפים בחוסר רוח לאוטובוס המאחר. היא נעמדה בקצות הקהל, עושה צעד אחורנית בכל פעם שמישהו ניסה להידחף פנימה. האוטובוס, כאשר הגיעה, היה מלא עד אפס מקום, אך כמובן שזה לא עצר מהאנשים לנהור לעבר הדלתות הנפתחות, מוחצים חזרה פנימה את האנשים שחשבו לצאת מהדלת הקדמית. מאלצים אותם, בקללות רמות, לפלס את דרכם לכיוון ירכתי האוטובוס. דנה ניסתה את מזלה, אך אחרי מספר תנועות הידחפות מרפקה גרר אנחה מכיוון האישה שנדחפה על-ידה וממלמלת דברי התנצלות, דנה נסוגה, מחליקה החוצה מבין הנדחפים. היא עמדה מעט בצד, חובקת את תיקה לחזה. סבלנות ורכות בעיני התכלת שלה. דלייה הייתה יורקת אילו רק היתה יכולה, אך זה לא היה היא הייתה אמורה רק לצפות. אסור היה לעורר תשומת לב מיותרת, לכן היא רק לחשה כמה קללות חרישות, מביטה בשנאה וזלזול בדנה. צלילי בכי משכו את תשומת ליבה כאשר היא עמדה בתחנה הריקה כעת, מחכה לאוטובוס הבא. פעוט כבן שנתיים ילל לידה בקול צווחני. פניו מכווצים ואדומים מהמאמץ, דמעות גדולות וצלולות זולגות כשני נהרות מעיניו. הסוכרייה אשר נפלה מבין אצבעותיו המגושמות שוכבת על האספלט לרגליו. מספיק קטן כדי לקוות בתמימות שבכי יעזור, מספיק גדול כדי לדעת שאסור להרים את הממתק מהרצפה. דלייה קימטה את אפה לצליל הבכי המעצבן והפנתה את גבה למקום. דנה מתעוררת ממחשבותיה הסתכלה מסביב והבעה של התמוגגות הופיעה על פניה, כאשר ראתה את התינוק הבוכה. היא ניגשה לקיוסק קרוב בעודה תרה אחר כסף קטן וקנתה סוכרייה על מקל, זהה לזו שנפלה. היא ירדה על ברכיה מול הילד, מציגה לו את הממתק. הדמעות יבשו כמעט ומיד ומושך באפו, משפשף אם אחד השרוולים את העיניים הוא שלך את ידו הקטנה לעבר המתנה המוצאת. דנה עוד הספיקה לחייך לו חיוך מעודד, כאשר משהו גבוה וגדול חטף את הסוכרייה מבין אצבעותיו של הילד, צעק על דנה על שהעזה לפתות ילד תמים וגרר את התינוק הבוכה משם. הנערה הסתכלה במבט המום אחרי אמו של הילד גוררת אותו, בוכה ומתפתל, לאורך הרחוב וניערה את ראשה בתהייה מופתעת. עם חתיכת טישו שהייתה בכיסה היא הרימה את שתי הסוכריות המסוכרות מהרצפה, משליחה אותן לפח. דלייה צרחה במעמקי ראשה, אצבעותיה מתכווצות לכדי טפרים ומרפות שוב בתסכול, אם הייתה יכולה הייתה תופסת את הרכיכה הזו ומנערת אותה, מנערת... ***** עיניה מכווצות, אצבעותיה ריצדו על מקשי המקלדת. הכעס והתסכול שנאגרו בה במשך היום נשפכים בזרם רעיל וחריף של הערות ותקיפות, שגרמו לפעמים להלם אפילו לגולשים ותיקים. היא חלפה ברוח סערה דרך הפורומים שבהם השם "דלייה" כבר התקשר עם קטילה רצחנית. לשונה נשוך מעט בין שיניה, פניה מכווצות לכדי מסכה של נחישות קודרת, דלייה גלשה ברשת, מנסה לשטוף על-ידי הגלים שהעלתה את התסכול המצטבר. ***** דפנה התכווצה כולה, כפי שעשתה תמיד כאשר דלייה לקחה את העניינים לידיה. היא שנאה את הנערה ואף יותר שנאה את דנה, אם הניסיונות הנצחיים שלה "לא לפגוע" באף אחד, להיות "תמיד בסדר", "למצוא חן" בעיני אנשים. בזכות המאמץ הבלתי מודע שלה להיות תמיד "טובת לב" ו "חביבה", דלייה יכלה לעשות עכשיו את מה שעשתה. כמו תמיד, ברגע שדנה הלכה לישון, דפנה עשתה ניסיון לצאת ממחבואה, אך דלייה זרקה לכיוונה מבט רושף, משתקת אותה במקום. לפני כמה דקות היא ניסתה שוב, מנצלת את הזמן שדלייה הייתה שקוע ברשת. לחלקיק שניה היא כמעט וחשה בחופש, בסיכוי להשתחרר, אך דלייה הבחינה בכך כמעט ובועטת אותה בגסות חזרה. הילדה זרקה מבט ארוך לכיוון הקיר, היכן שמעל מיתתה הריקה של דנה הייתה תלויה סכין ארוכה ומפותלת, שהובא לה ליום ההולדת לפני שנתיים. היא לא הייתה חדה במיוחד, אך היא תספיק. יום אחד היא תצליח להשתחרר מתחת השגחתה של דליה למספיק זמן, כמה שניות יספיקו, ואז היא תקבל את החופש שלה ותעניק אותו גם לשניהן.
