'השמאל המתון' מתחיל להתייאש מהשטירמר של שוקן והמשפחה הנאצית
תשובת קוראי "הארץ" הציונים
מאת עוזי ברעם
פורסם ב - 17/08/2016 02:00
"הארץ" הוא עיתון של ממש. יש בו פתיחות, רמה, גיוון בנושאי תרבות, כלכלה וחברה. ולמרות כל מעלותיו, המעמד הציבורי של העיתון נמצא בנסיגה. יש שיאמרו, כי הסיבה לכך היא שזה עיתון שמאלני במדינה ש"סמול" נהפך בה לכינוי גנאי. אבל תשובה כזאת היא קצרת רואי. העיתון מאבד קוראים לא ממחנה הימין, אלא מקרב מי שמשייכים את עצמם לשמאל, או בכינוי המשופץ "שמאל־מרכז", שאינם מוצאים בעיתון את ביתם הפוליטי.
אם המאמר של גדעון לוי מ–14.8 מבטא דעת רבים במערכת "הארץ", תהליך ההתנתקות מהעיתון יתרחב. רבים מקוראי העיתון מתנגדים לשלטון הליכוד, רואים בדאגה ובתסכול את הנורמות של הממשלה ומחפשים אלטרנטיבה. יש בהם מי שמשתתפים במשמרות של "מחסום ווטש", ומשטר הכיבוש הוא מבחינתם סכנה מוסרית וקיומית.
אבל רבים מקוראי העיתון מגדירים את עצמם כציונים, רואים שותפות גורל בין היהודים החיים כאן ובין יהודי התפוצות, בזים להבחנות הנעשות בין יהודי לגוי ותומכים בשוויון בין יהודים לערבים. רבים מגדירים את עצמם כיהודים חילונים, אבל לא על פי הפירוש המופרך של גדעון לוי: "אי אפשר להיות חילוני ולהאמין בזכות המקראית על שילה ואיתמר".
לדעתי, אפשר גם אפשר.
כל מנהיגי תנועת העבודה לדורותיה — גם המתונים שבה, כמו משה שרת ויוסף שפרינצק — האמינו, שיש ליהודים זכות על הארץ. גם מאיר יערי ויעקב חזן הביעו עמדה כזאת לא אחת. אבל הזכות הזאת קיבלה פרשנות מצמצמת וריאלית. בלא אמונה זו, לא היו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי מכתתים את רגליהם לפלשתינה בתחילת המאה ה–20.
יילך גדעון לוי לראשי מכללות יהודיות־חילוניות, וימצא שם נתיב של לימוד וכיבוד המורשת בנוסף לזכות הבלעדית המוקנית לכל אדם לנהוג בדל"ת אמותיו על פי דעותיו והעדפותיו.
החילוניות היהודית־הציונית אינה מתכוונת לטעון, שאנו פולשים לאדמה שאין לנו כל קשר אליה. להיפך, העמקת הקשר והזיקה הביאה לבניית הארץ והמדינה דווקא על ידי נציגים מובהקים של החילוניות היהודית, שמרדה בתרבות הגטו הדתי.
גדעון לוי ואחרים סבורים, שישראל היא מדינה שנולדה בעוול וממשיכה בעוולות. הם מתקשים להסתכל נכוחה ולראות, שאפילו הישראליות הדומיננטית בקרב רבים כוללת מרכיבים יהודיים.
לגדעון לוי זכות להביע את דעותיו, כמו לארי שביט ולשלמה אבינרי, אבל דעת העיתון — שבאה לידי ביטוי במאמרי המערכת — מבטאת חלק נכבד מהעמדות של לוי וקביעותיו. אלא שקוראי "הארץ" אינם רוצים בעיתון המתבייש בציונות שלו מפני שיש מתנחלים ואשר סבור שבלי חרם חיצוני על ישראל אין סיכוי לשינוי עמדות. הכל רואים סימנים מדאיגים לנטיית המדינה לפשיזם, אך אסור להתקבע בתוך מרירות ונואשות. בוודאי אסור זאת לעיתון לוחם.
גדעון לוי מסיים את מאמרו בקביעה, "אבל בשביל זה צריך כוח נגדי. הוא לא קיים ולא מסתמן באופק". על פי מפת הערכים והעקרונות שלוי מציב, כוח זה לעולם לא יקום.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3040571
תשובת קוראי "הארץ" הציונים
מאת עוזי ברעם
פורסם ב - 17/08/2016 02:00
"הארץ" הוא עיתון של ממש. יש בו פתיחות, רמה, גיוון בנושאי תרבות, כלכלה וחברה. ולמרות כל מעלותיו, המעמד הציבורי של העיתון נמצא בנסיגה. יש שיאמרו, כי הסיבה לכך היא שזה עיתון שמאלני במדינה ש"סמול" נהפך בה לכינוי גנאי. אבל תשובה כזאת היא קצרת רואי. העיתון מאבד קוראים לא ממחנה הימין, אלא מקרב מי שמשייכים את עצמם לשמאל, או בכינוי המשופץ "שמאל־מרכז", שאינם מוצאים בעיתון את ביתם הפוליטי.
אם המאמר של גדעון לוי מ–14.8 מבטא דעת רבים במערכת "הארץ", תהליך ההתנתקות מהעיתון יתרחב. רבים מקוראי העיתון מתנגדים לשלטון הליכוד, רואים בדאגה ובתסכול את הנורמות של הממשלה ומחפשים אלטרנטיבה. יש בהם מי שמשתתפים במשמרות של "מחסום ווטש", ומשטר הכיבוש הוא מבחינתם סכנה מוסרית וקיומית.
אבל רבים מקוראי העיתון מגדירים את עצמם כציונים, רואים שותפות גורל בין היהודים החיים כאן ובין יהודי התפוצות, בזים להבחנות הנעשות בין יהודי לגוי ותומכים בשוויון בין יהודים לערבים. רבים מגדירים את עצמם כיהודים חילונים, אבל לא על פי הפירוש המופרך של גדעון לוי: "אי אפשר להיות חילוני ולהאמין בזכות המקראית על שילה ואיתמר".
לדעתי, אפשר גם אפשר.
כל מנהיגי תנועת העבודה לדורותיה — גם המתונים שבה, כמו משה שרת ויוסף שפרינצק — האמינו, שיש ליהודים זכות על הארץ. גם מאיר יערי ויעקב חזן הביעו עמדה כזאת לא אחת. אבל הזכות הזאת קיבלה פרשנות מצמצמת וריאלית. בלא אמונה זו, לא היו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי מכתתים את רגליהם לפלשתינה בתחילת המאה ה–20.
יילך גדעון לוי לראשי מכללות יהודיות־חילוניות, וימצא שם נתיב של לימוד וכיבוד המורשת בנוסף לזכות הבלעדית המוקנית לכל אדם לנהוג בדל"ת אמותיו על פי דעותיו והעדפותיו.
החילוניות היהודית־הציונית אינה מתכוונת לטעון, שאנו פולשים לאדמה שאין לנו כל קשר אליה. להיפך, העמקת הקשר והזיקה הביאה לבניית הארץ והמדינה דווקא על ידי נציגים מובהקים של החילוניות היהודית, שמרדה בתרבות הגטו הדתי.
גדעון לוי ואחרים סבורים, שישראל היא מדינה שנולדה בעוול וממשיכה בעוולות. הם מתקשים להסתכל נכוחה ולראות, שאפילו הישראליות הדומיננטית בקרב רבים כוללת מרכיבים יהודיים.
לגדעון לוי זכות להביע את דעותיו, כמו לארי שביט ולשלמה אבינרי, אבל דעת העיתון — שבאה לידי ביטוי במאמרי המערכת — מבטאת חלק נכבד מהעמדות של לוי וקביעותיו. אלא שקוראי "הארץ" אינם רוצים בעיתון המתבייש בציונות שלו מפני שיש מתנחלים ואשר סבור שבלי חרם חיצוני על ישראל אין סיכוי לשינוי עמדות. הכל רואים סימנים מדאיגים לנטיית המדינה לפשיזם, אך אסור להתקבע בתוך מרירות ונואשות. בוודאי אסור זאת לעיתון לוחם.
גדעון לוי מסיים את מאמרו בקביעה, "אבל בשביל זה צריך כוח נגדי. הוא לא קיים ולא מסתמן באופק". על פי מפת הערכים והעקרונות שלוי מציב, כוח זה לעולם לא יקום.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3040571
